בעולם בו השעתוק והמיחזור קלים כמו נוצה – היצירתיות היא הכרח של ממש. גם ככה הניסיון להתבלט הוא על גבול הבלתי אפשרי, אז לפחות אם אתה מנסה, חייב להיות שם משהו חדש, משהו מרענן, משהו שעוד לא ראו – בממשק, בלוגיקה, או לפחות בהרגשה שזה נותן לך, או בשירות שזה מספק למשתמש.

אבל קשה להיות יצירתי כל יום מחדש. החיים בסטארטאפ מעייפים, יש הרבה עבודה שחורה לעשות, קוד לכתוב, משימות לסיים; לפעמים אתה כבר שוכח שהעולם סומך עליך שתהיה יצירתי. כי אם לא אתה, אז מי ימציא איזו שטות חדשה? מי יעלה בדעתו את האינסטאגרם הבא?

 <<source: luckyant.com>>

בסטארטאפים נהוגות טכניקות שונות לרענן את היצירתיות, אבל אין ספק שהכיפית בינהן נקראת "האקתון" (מאנגלית: Hackathon = hackers' marathon):
למשך כמה שעות או ימים יושבים – מתכנתים, מעצבים, אנשי-מוצר – ובונים משהו חדש לגמרי. בחברה גדולה נהוג להתחלק לקבוצות קטנות, כל קבוצה מחליטה מה בא לה לעשות, ועד סוף ההאקתון יש תחרות בין הצוותים. זה מין סטארטאפ על ספידים.

האקתון ממריץ את המוח, מותר לך לעשות כל דבר, בין אם הוא קשור למוצר הקיים של החברה, או לא. החופש הזה שאתה נותן למוח שלך לרוץ הוא כמו לנשום חמצן נקי בצלילה. ביום-יום אתה מפחד לחשוב בכזו נינוחות, כי יש לך גבולות גזרה מוגדרים, וכי אם לא תהיה מפוקס, הסטארטאפ שלך ייסגר לפני שיהיה משהו עובד. אבל בהאקתון מותר לך להיות לא אחראי, לא לחשוב על "איך עושים מזה כסף", והכי כיף – לא לחשוב על הבעיות/הבאגים/הבדיקות.

האקתון נהוג בכל החברות המדהימות – פייסבוק, גוגל וכו' בתור משהו שעושים פעמיים בשנה או יותר, וזה משהו שעושים גם בלי קשר לחברות ספציפיות. למשל, תחרות הסטארטאפים הדו-שנתית Techcrunch Disrupt מתחילה תמיד בהאקאתון מטורף של שלושה ימים, אליו כל צוות קטן יכול לגשת, והצוות המנצח זוכה לחשיפה מדהימה בעולם, ובדר"כ נולד מזה סטארטאפ חדש. גם אוניברסיטת תל אביב, עיריית תל אביב וגופים אחרים התחילו להשתמש בכלי הזה לפיתוח היצירתיות.

האקתון ב-Moovu

ביום ראשון, ממש לפני סוף 2012, עשינו האקתון במשרדי Moovu. החוקים: נשארים 24 שעות במשרד, וממציאים משהו שיהיה כיף להשתמש בו בעצמנו.

<<השעה: 01:00 בלילה. מלמעלה למטה: גאונים בפעולה, מקלדות ומסכים, טל עושה את עצמו ישן. (עלאק ישן, אם זה היה תלוי בו, היינו נשארים פה עוד 24 שעות)>>

טל המנכ"ל/מעצב/מנהל-מוצר שלנו פינק אותנו בהמון אוכל אורגני (80 אחוז טבעוניים במשרד), איל, אָיל, אנוכי, וזה המכונה רשבד"ל מוזס (אל תשאלו…) הבאנו בגדים חמים ללילה. התחמשנו בהמון קפה, טחינה, פירות ומוטיבציה, ובעשר בבוקר התיישבנו עם הקפה הראשון לשולחן. אחרי סיעור מוחות של שעתיים-שלוש הגענו למשהו מלהיב, והתחלנו לעבוד עליו במרץ – כולם יושבים בחדר הגדול על השולחן עם הלפטופים בחברותא.

לא יודע מתי פעם אחרונה יצא לכם לעשות לילה לבן עם אנשים שאתם אוהבים, אבל שיואו איזה כיף שזה. ראינו את השקיעה, ראינו את המשרדים האחרים מכבים את האורות, התלהבנו, צחקנו בדמעות על הריצפה, התעצבנו אחד על השני, עשינו קולות של חתולים, למדנו להשתמש בכלים חדשים, אכלנו המון אגוזים, שקדים, חלווה, מג'דרה ושעועית שהביאה אשתו של טל לארוחת ערב (אמרתי כבר שאכלנו המון?), צחקנו עוד, התעצבנו עוד, למדנו עוד קצת… עד שמתישהו בבוקר המוצר החדש עבד. זה אשכרה עבד!

<<05:00 בבוקר. אומרים שבכל סטארטאפ צריך מתכנת מחבר העמים. לנו אין, אז התחפשנו>>

אני לא יכול לספר לכם מה בדיוק עשינו שם, כי החלטנו לחכות קצת לפני שאנחנו חושפים את זה לעולם, אבל תהיו בטוחים שאתם רוצים לדעת… בקרוב…

// ליאור פרנקל

אהרון שוורץ התחיל להשפיע על החיים שלנו עוד כשהיה בן 13. ילד שהעדיף ללחום למען שחרור האינטרנט על פני בחירה בכסף הגדול. השבוע הפסדנו את הפלא הזה

האמא היהודיה מסתגלת מהר. פעם היא רצתה שהילד שלה יהיה עורך-דין או רופא, היום היא רוצה שיעבוד בהיי-טק, אולי אפילו יפתח סטארטאפ.
ובדור הזה לא חסרים הילדים ששמחים להגשים לאמא את החלום. הם רוצים לעשות כסף גדול, הם רוצים לפתח אפליקציות, לשבת במשרד במזגן, הם חולמים לעשות אקזיט ולקנות יאכטה.

אבל כמו בכל דור, יש כמה יוצאי דופן, שבזכותם האנושות הולכת קדימה.

<<מקור: The New York Times>>

בגיל 13 אהרון בנה את האתר הראשון שלו. זה היה אתר בשם get.info שמטרתו להיות אנציקלופדיה, עם ערכים שכל אחד באינטרנט יכול להוסיף, לערוך, וכו'. האתר כבר עבד, נוסה על כמה דפדפנים, ואפילו זכה בפרס. אבל הילד היה עוד ילד, בלי קשרים, בלי יכולת מרטקינג – ולבסוף הוא זנח את הפרויקט. אהרון מספר שאחרי שנתיים אמא שלו הפנתה אותו לאתר בשם "ויקיפדיה" שעשה בדיוק מה שהיא זכרה שהבן הגאון שלה המציא כי שעמם לו.

הפרויקט השני שלו (הוא רק בן 14, כן?) נקרא my.info. הוא הבין שבמקום ללכת לחפש חדשות בהמון אתרים שונים, יהיה נחמד אם משהו יוכל לרכז לו באופן אוטומטי חדשות מכל האינטרנט. די מהר הוא גילה שיש חיה כזו, שרק התחילו לעבוד עליה בעולם הרשת. זו חיה אינטרנטית – שנקראת RSS – שכולנו משתמשים בה אפילו אם לא ידענו. RSS הוא פורמט שיודע "לסכם" אתרים/חדשות/בלוגים וכו' למשהו קצרצר שקל לעבור עליו ברפרוף. למשל אימיילים רבים שאתם מקבלים מכל מיני אתרי חדשות וכו', בנויים על בסיס RSS שמסכם לכם את חדשות היום מ-CNN לאייטמים בצורה של כותרת, שלוש שורות סיכום, ותמונה.

אחרי התיכון התקבל אהרון לאוניברסיטת סטנפורד (זוכרים את הנאום של סטיב שם?) היוקרתית, אבל הוא השתעמם שם. בסוף השנה הזו קיבל טלפון מפול גראהם (גורו הסטארטאפיסטים מהגדולים בעולם) שהציע לו להצטרף לחממת הסטארטאפים שלו Y-Combinator. שם עבד, עם כמה אחרים, על אתר שנקרא Reddit. זהו אתר בו הגולשים מרכזים בעצמם חדשות מכל האינטרנט. החברה שהקים אהרון אחרי שיצא מחממת הסטארטאפים צמחה בקצב מפחיד, עד שנמכרה לחברת הוצאה לאור גדולה (שבבעלותה גם Wired ומגזינים נוספים) וכיום זהו אחד האתרים המצליחים ביותר ברשת.

<<מקור: CNN>>

תהליך הרכישה הכניס את הבחור להרבה לחץ, והוא לא יכל לסבול את המחשבות על הכסף, סגירת עסקאות, עורכי הדין ואת העבודה במשרד מסודר. אז אהרון התפוטר, וחזר לתרום לקהילת האינטרנט מבלי לרצות להתעשר:

- הוא הקים את מאגר הספרים הגדול ברשת – מין ויקיפדיה לספרים.

- כתב הרבה מאמרים על איך ניתן לשפר את האינטרנט. הידוע בהם הוא מאמר ביקורת חריף על קהילת ויקיפדיה.

- הקים את Demand Progress – עמותה שמטרתה להילחם בחוקים למען צנזורה באינטרנט. היא הייתה אחד הגופים הגדולים שנלחם ב-SOPA.

- שימש כמנטור למתכנתים רבים, וכתב בעצמו קוד פתוח לשימוש חינמי של אחרים (web.py).

<<מקור: Business Insider>>

כמו אקטיביסט אמיתי, אהרון הצליח להסתבך פעמים לא מעטות עם גופים גדולים. ב-2009 הוריד למחשבו 20 אחוז מהמסמכים הסודיים של בית המשפט הפדרלי בארה"ב כי רצה לפזר אותם באינטרנט. ב-2011 הוריד 4 מיליון מסמכים מאתר JSTOR שמרכז כתבי עת אקדמיים לא-חינמיים.

אהרון נמצא תלוי בדירתו בברוקלין לפני מספר ימים. סיבת ההתאבדות לא ברורה, אבל האקטיביסט עמד מול תביעה עם 13 סעיפי הונאה, שיכלו להצטבר לקנס של מיליון דולר ועד 35 שנה בכלא. אין בתביעות הללו ולו חשד יחיד שאהרון רצה להרוויח כסף מההונאות שביצע. להיפך, שרצה לקחת מידע חסוי ו"לשחרר" אותו.
ילד הפלא רצה שהאינטרנט יהיה מקום טוב יותר בשביל כולנו. הפסדנו לוחם רציני.

<סיפור אמיתי. מקור: רשת חברתית מצליחה>>

אז חזרתי לעוד 30 יום של תזונת האדם הקדמון. למי שלא יודע על מה אני מדבר, מוזמן להיזכר למה בדיוק החלטתי לחזור למערה, ולאכול על פי תזונת הפליאו (Paleo), שקוראת תיגר על הפסטה, הפיצה, והבירה. שלושת אבות המזון.
התוצאה העיקרית של המהלך הסמי-מזוכיסטי הזה היא, שאתה חייב להצטייד לבישולים לכל השבוע. עדיף ביום שישי. עדיף אצל הירקנים החדשים שלי ביפו.

שקשוקת תרד בלאדי ולוביה

מצרכים (את הרוב יש לכם בבית):

- ארבע ביצים
- מלח, פלפל, בהרט (להשיג בכל מקום של תבלינים, ולבחור בכיף יש מלא סוגים),
- פפריקה חריפה
- אורגנו יבש
- פלפל שאטה
- שני חפני יד של תרד בלאדי (זה תרד ענק)
- שני חפני יד של לוביה (תקטמו את הקצוות כמו שאומר אהרוני)
- שתי שיני שום
- בצל מצרי ענק
- שלוש ארבע עגבניות (תלוי בגודל שלהן)
- שמן זית
- כוסברה/פטרוזיליה לקישוט וטוויסט

מה עושים:

מתחילים מלחלוט את התרד והלוביה. לוקחים קערה, שמים בה מים רותחים, ומניחים את התרד והלוביה בתוכם לחמש עשרה דקות ככה.

בנתיים שמים שמן זית במחבת, קוצצים בצל לקוביות קטנות, וזורקים למחבת. האש גדולה.
בשביל שיצא בצל זהוב ושווה צריך סבלנות ומים. כל פעם שהבצל כמעט נשרף מוסיפים טיפה מים, ושוב ושוב. ככה לפחות רבע שעה. הבצל יצא זהוב כמו של סבתא עירקית.
בנתיים חותכים פלפל שאטה, וכשהבצל מתחיל להזהיב מוסיפים אותו גם.

תוך שאתם בוחשים, חותכים את העגבניות לקוביות, וגם את השום.
את השום נרצה לטגן, אבל אחרי דקה הוא יישרף, אז אנחנו מחכים שהבצל והשאטה מוכנים, מזיזים אותם, שמים את השום לטיגון דקה בצד המחבת, ואז מערבבים עם הכול ומוסיפים את העגבניות.
עכשיו ככה – אם יש לכם עגבניות בשלות מלאות מיץ, להוסיף חצי כוס מים. אם עגבניות קשוחות וחזקות, כוס וקצת מים.
מערבבים הכול ומוסיפים את התבלינים. לפי הטעם.

נותנים לכל הרוטב הטוב הזה כמה דקות, אפשר גם לכסות קצת כדי שכל הטעמים יתערבבו בעזרת האדים.
טועמים, ואם טעים, מוסיפים את התרד והלוביה פנימה ומערבבים קצת. אם לא, מתקנים ואז.

אחרי עוד 5 דקות, טועמים, מתקנים טעמים, ואז שוברים פנימה את הביצים.
עכשיו לשקשוקה מושלמת עושים ככה: מחכים ממש עד שהלבן של הביצה מתחיל להיות לבן, ואז מיד מכסים במכסה ולא פותחים לחמש דקות. ככה הצהוב של הביצה עוד יהיה קצת נוזלי. מושלם.

מגישים באהבה, או לא מגישים בכלל.

בתיאבון!

אה, והנה הגרסא של אהרוני לאותו המתכון:

//ליאור פרנקל

תקופת המבחנים החלה, כך אומרות השמועות.
זוהי חוויה חוץ-גופית, בועת חלל שגורמת לך להעריך מחדש מי אתה, ולהטיל ספק בכל מה שאי פעם האמנת בו. למשל, לא להצליח להיזכר ברגע בו החלטת שאתה רוצה ללמוד. וספציפית במקצוע שבחרת בו. אז קודם כל כדאי להירגע ולדמיין שאתה בעצם נמצא בברזיל על החוף…

((בבל ג'ילברטו. הבת של. תמיד עושה נעים באוזן))

בכל אופן, אין ספק שהחברים הטובים ביותר שלך בתקופה הזו הם השנ"צ, והנשנושים.
אבל הופ! זו מלכודת! הנשנושים האהובים – הבייגלה, הבמבה, הטוסט-צהובה, הביסלי-גריל (שמאפשר לך לנקום במחברת הבחינה עם השמנוניות על האצבעות), ואפילו הדוריטוס – הם כולם עשויים מפחמימות גרועות. כאלו שנותנות לך אנרגיה ל-5 דקות, ואז גורמות לך להתעייף שוב, ולא בגלל הלימודים.

אז אם אתה מנשנש אחרי השנ"צ, אתה שוב נופל לעייפות, והמנוחה ירדה לטמיון.

חשבתי שיהיה ראוי אם נעשה סדרת מתכונים של נשנושים בלי פחמימות, שלא מעייפים, כאלו שלוקח להכין 5 דקות, ואז לשים בתנור, ללמוד 30 דקות, ולאכול אותם מבלי להתעייף. זה אפילו יותר בריא מהנשנושים הרגילים, אבל זה סתם בונוס.

נתחיל במשהו ממש פשוט. באמת 5 דקות. זה לחם שאין בו קמח, הוא עשוי רק מטחינה וביצים. אפשר לנשנש כל פעם פרוסה, עם גאווקמולי (מתכון יבוא בהמשך) או סלט חצילים ועגבניות (מתכון יבוא בהמשך) או כל ממרח אחר שיש לכם בבית (עדיף לא שוקולד או משהו מתוק, כי אז העייפות שוב ממתינה מאחורי הפינה). המתכון עצמו הוא כמו "לחן עממי", עם וריאציה קטנה משלי.

לחם/לחמניות טחינה

מה צריך:

- שתי ביצים
- כוס טחינה גולמית (מהסוג האהוב עליכם, עדיף כזו שהיא קצת יותר נוזלית)
- כפית סודה לשתייה
- מלח, פלפל, אפשר תבלינים נוספים לפי הטעם
- שלוש כפות קרם קוקוס (מגיע בקופסת שימורים כמו חלב קוקוס, רק הרבה יותר שמן, ויותר טעים)

מה עושים:

- מערבבים הכול בקערה אחת עד שיוצאת עיסה של בצק נוזלי.
- מחממים תנור ל-200 מעלות. אין צורך בטורבו.
- משמנים (שמן זית או חמאה) תבנית.
- מוזגים את הבצק לתבנית – או שעושים כמה גושים נפרדים, שיצאו לחמניות; או ששמים גוש אחד גדול, שיצא כיכר עגולה ויפה.
- באים אחרי 20 דקות לבדוק. אם השחים קצת, מוציאים. אם לא, משאירים עוד עשר דקות.
- אחרי שמוציאים, לתת לזה לנוח כמה דקות.

בתיאבון!

// ליאור פרנקל

*האמת היא שסיימתי את התואר האחרון שלי לפני שבע שנים. לא הייתי מזהה תקופת בחינות גם אם היא היתה מתנגשת לי באוטו.
אבל בכל זאת, כשהולכים ברחובות ת"א והם חצי ריקים, כשבפייסבוק הסטטוסים עצובים, כשאין פקק במחלף רוקח, אתה יודע שזו כנראה תקופת בחינות.

ינואר 2013.
בישראל מאזינים לתשדירי בחירות, וביקום מקביל מוזיקה חדשה מייצרת הייפ זמני.
אז הנה כמה טעימות.

A$AP Rocky הוציא אלבום אדיר איך שהתחילה השנה. כולו בן 24, ב-2011 כבר סגר עסקה של 3 מיליון דולר עם RCA, אבל ב-2012 הוצאת האלבום נדחתה פעמיים שלוש. למי איכפת, זה סופסוף בחוץ, והטרנדי ניגה מוכיח שהיה שווה לחכות. זה הקטע האהוב עליי מהאלבום – She's a fashion Killa, עם השורה המנצחת:
"But she save it so our babies will be flyer than their parents"

http://www.youtube.com/watch?v=oqgHm03-k2U

הזכרתי בעבר את הכיף להקשיב לשחורים שמנבלים את הפה, בייחוד כי אף פעם אתה לא יודע אם הם לוקחים את עצמם ברצינות.
אז הנה Juicy J עומד שוב מאחורי השם שלו, עם קולות רקע של Khalifa שמוסיפים לעניין אמינות.

http://www.youtube.com/watch?v=4Tg46lnIiKc

ומה יותר סקסי משחורים שמדברים מלוכלך? ביצ'ז שמדברות ככה. סטייה.
Angel Haze לא רואה את ג'וסי ממטר, היא הרבה יותר מפחידה והסימפולים די עוזרים לאווירת האיומים

בנתיים בצד השני של האטלנטי, בונובו המפיק האנגלי, הוציא סינגל לאלבום (שיצא באפריל). הפרימיירה הייתה בתוכנית הרדיו של הד'יג'יי האגדי, שאוהב ומרבה לבקר בתל אביב, ג'יילס פיטרסון.
מי שהיה באחת המסיבות בהן ניגן בבלוק, חזה בדיג'יי שלא מפחד לנגן סלסה אחרי האוס, ג'ז אחרי טכנו עד 8 בבוקר. פיכח לחלוטין.
הקסילופון האלקטרוני הזה משוגע, אבל זה כלום לעומת הקליפ, אותו עשה Cyriak, אמן הוידאו הפסיכי (נו, זה עם הקליפ של הפרות שרוקדות טכנו).

ואם כבר עברנו לבריטניה, ה-Foals מוציאים גם אלבום חדש.
הנה קליפ הבכורה, עם קלידים שמזכירים לי את הוט צ'יפ, ואווירת מנצ'סטר חזקה (למרות שהם מאוקספורד) והולך להיכנס אצלי ללופ:

אחרון לינואר עם הצמד Foxygen מקליפורניה, שהוציא אלבום עם שם שיכול לרכך טאליבנים בבוקר לפני הקפה -
"We Are the 21st Century Ambassadors of Peace and Magic".
הנה קליפ דרימי מהאלבום, שגורם לי לרצות לנסוע לסאן-פראן. המוזיקה מבלבלת, היא גורמת להאמין שזה שיר מתוק ונעים, אבל הבדיחה היא עלינו:

I left my love in San Francisco
That's okay, I was bored anyway
I left my love in the room
That's okay, I was born in L.A.

// ליאור פרנקל

דמיינו שהיה לכם ערוץ טלוויזיה שמשדר תוכניות של "צינור לילה" כל הזמן. אדיר, לא?

אז יש מקום כזה. קוראים לו Clip Monkey והוא מביא לכם את הסרטונים הכי אדירים שיש ברשת.
יותר מזה, ClipMonkey מכין לכם אנימציות מצחיקות מהקליפים, מן טיזר כזה, שיעזור לכם לבחור מה בא לכם לראות מכל השפע שיש שם… בואו נראה כמה דוגמאות.
(גילוי נאות: זהו הפרויקט החדש מבית Moovu, שאני אחד השותפים בו)

ילדים קשוחים

הילדה הזו אולי נראית חמודה, אבל בקצב הזה עד גיל 12 היא תהיה מדריכת קרב-מגע.

לחצו על התמונה כדי להגיע לסרטון

אבל לא רק ברוסיה יש הורים קשוחים שמאמנים את הילדים שלהם מגיל קטן.
הילד הזה יודע את הריטואל השלם מקיל ביל

לחצו על התמונה כדי להגיע לסרטון

טוב, הנה משהו שנתפס במצלמת וידאו ביתית. תינוק מתעופף ממכונית באמצע תאונה בכביש דו-סטרי! איך זה מסתיים???

לחצו על התמונה כדי להגיע לסרטון

נסיים במשהו יותר אופטימי, תמיד תהיתם איך מגיעים ילדים לעולם? מישהו החליט סוף סוף להראות לנו את זה כמו שצריך.

לחצו על התמונה כדי להגיע לסרטון

 
// ליאור פרנקל

חלקה הגדול של האנושות עוד לא מעכל את המהפיכה שמייצגת פייסבוק. מהפיכה, שלטעמי, לא נופלת מהמהפיכה הצרפתית.
כמובן, פייסבוק לא שווה הרבה בלי האינטרנט, ובלי יכולות הטכנולוגיות והסמארטפון שהתפתחו בעשור האחרון. אבל פייסבוק היא האפליקציה שממצה בצורה הטובה ביותר את כל הטכנולוגיה שתחתיה, וגורמת לשינויים הגדולים ביותר, בעולם המקושר*.

באמצע ינואר הראה לנו מארקי צוקרברג את הצעצוע החדש שלו: מנוע החיפוש של פייסבוק. צפו לדקה בוידאו הבא כדי להבין את הקונספט:

http://www.youtube.com/watch?v=SD951tHz38g

הכתבות שקטלו את מנוע החיפוש (שנמצא עכשיו בגרסת ביטא) לא איחרו לבוא. אם משום שתוצאות החיפוש אינן איכותיות עדיין, או כי אפשר למצוא שם דברים מביכים כמו "Men who like big boobs", או בגלל אכזבת הבלוגרים, שרצו לראות סמארטפון תוצרת פייסבוק או משהו יותר מרגש מ"עוד מנוע חיפוש".

אל לנו להמעיט בערכו של היצור האינטרנטי החדש. אני מהמר על כך שלפחות חצי מהחיפושים שאנו עורכים היום בגוגל, תוך שנתיים יקרו בפייסבוק.
כבר היום, כשאני רוצה לחפש מוביל לדירה, אני אבצע שני חיפושים במקביל – החיפוש הטריוויאלי בגוגל "מובילים אמינים, זולים, בת"א"; אבל במקביל, אני גם אשתף סטטוס בפייסבוק: "מי מכיר מוביל אמין, זול, בת"א?". אם קיבלתי תשובה מאחד מחבריי שממליץ על מוביל טוב, כמעט תמיד אעדיף את ההמלצה שלו, על פני 300 אלף התשובות של גוגל.

אבל, הסטטוס בפייסבוק יופיע רק אצל קמצוץ מחבריי, ולא תמיד הם פנויים מחשבתית להיזכר במוביל בו השתמשו, ואז אשאר ללא מענה. יכול להיות שאם הייתי כותב את אותו סטטוס בדיוק למחרת בבוקר, הייתי מקבל שלוש תשובות איכותיות. אין כאן מנגנון מסודר כמו בגוגל.

((source: http://blog.zogdigital.com))

וזו דוגמא לכוחו של מנוע חיפוש פייסבוקי. כאשאל את פייסבוק "מי מחבריי נהנה ממוביל זול, אמין בת"א" הוא יזכור עבורי מי  השתמש באיזה מובילים, היכן ומתי, ועד כמה הוא היה מרוצה מהם. איך בדיוק? כי פייסבוק זוכר מי דיבר על מובילים, ומי ענה לו, ומה היו שמות המובילים שהומלצו שם, ועל מי דיברו באופן חיובי, ועל מי שלילי, ולאיזה שם של מוביל מומלץ חמישה חברים שונים עשו לייק, וכולי וכולי.

אבל לא זו הסיבה האמיתית שהיצור הזה כל כך מרגש אותי. מנועי המלצות יש היום טובים (כדוגמת Linkedin, Yelp), ובכל אופן, העובדה שאמצא מוביל טוב לדירה ביתר קלות, לא זה מה שבאמת ישנה את החיים שלי. אז מה כן?

פייסבוק עובר אבולוציה ממושכת מאז שהוקם. וכך גם המשתמשים בו. נזכיר למשל שני סוגי טיפוסי משתמשים בפייסבוק: הטיפוס המקומי – זה שהתחבר רק עם חברים מהתיכון, מהצבא, משפחה, ואינו יוצר קשרים חדשים דרך הפייסבוק; והמשתמש המעיז: זה מתחבר דרך הרשת החברתית לאנשים חדשים, לחברים של חברים, יציע ויאשר חברות על סמך מכנה משותף קטנטן, או כדי לייצר קשר רומנטי.
פעמים רבות נוצרים כך קשרים חדשים בעולם האמיתי שמחוץ למסך הדיגיטלי, ולא נדיר היום לשמוע את המשפט "הכרנו דרך פייסבוק".

פייסבוק מעודד את הסוג הראשון להיהפך להיות הסוג השני – ובכך תורם לקהילתיות וליצירת קשרים חברתיים חדשים – בעולם הוירטואלי אבל גם מחוץ לו. זה מקום שמשנה הלכה למעשה את ההאביטוס של החברה. מנוע החיפוש החדש יכול להאיץ ולהרחיב זאת בדרכים שהיום עוד קשה לדמיין. השימוש האמיתי בו יהיה ליצירת קשרים כאלו ביתר קלות, וליצירת קהילות חדשות על בסיס מכנה משותף. אם חשקת לרכב על אופני שטח, אבל אתה לא מוצא עם מי, תוכל בשנייה למצוא 20 חברים, או חברים של חברים שמתעניינים באופני שטח, לפתוח איתם קבוצה, ולהתארגן בשבת לנסוע. אם רצית ללכת להופעה בבארבי, תוכל ברגע לגלות מי עוד מחבריך אי פעם הצהיר שהוא אוהב את הלהקה שמופיעה, והנה יש לך עם מי ללכת. וזהו רק קצה הקרחון…

//ליאור פרנקל

*ראוי לכתוב "העולם המקושר" ולא "העולם המערבי", כי מזמן לא מדובר רק במערב.

הקוף של ClipMonkey רוצה רק דבר אחד – שתקחו רגע הפסקה מהעבודה, מהלימודים, מהחיים הרציניים ושתבואו לצחוק איתו. פינת "צינור בוקר" הראשונה שלנו זכתה לתגובות נלהבות, קיבלנו המון לייקים ואימיילים, אז החלטנו שמגיעה לכם פינה שבועית. יאללה, נתחיל.

זה דנוור, כלב שמתנצל בצורה קצת יוצאת דופן. תראו איך:

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

מצלמה בלונה פארק מתעדת את הילד המסכן הזה, שכמעט עף החוצה מהכסא ברכבת-הרים.
אמא שלו, לא צדיקה, לא יכולה להפסיק לצחוק עליו. גם אנחנו לא הפסקנו לצחוק…

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

השבוע שודר הסופר-בול, אליפות הפוטבול של ארצות הברית. כמו תמיד, הפרסומות שמשודרות שם מושקעות בטירוף.
את זו של בר רפאלי בטח כבר ראיתם, אז הנה עוד אחת שאסור לפספס. תראו מה האבא הזה מוכן לעשות בשביל שקית דוריטוס…

 (לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

הילד הזה הוא רקדן משוגע. מעניין מה יהיה כשיגדל ויגלה איזה גיבור יוטיוב הוא היה…

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

אם אתם רוצים להמשיך לצחוק, יש לנו עוד מלא כאלה באתר וגם באפליקציית האייפון.

// ClipMonkey

פברואר התחיל.
חורף. שלג. קור. ברד. מכוניות קופאות. קפה חם.
לא אצלנו, בארצות רחוקות.

(source: tumblr)

אצלנו רותח, בחירות, שמש, ים, טיילת מלאה אנשים, תקופות מבחנים.

יש תחושה שהכול פה זמני. גם ההייפ זמני. הנה מה שפברואר הביא איתו…

//

// ליאור פרנקל

בטח כבר שמעתם על ההארלם שייק – הלהיט הויראלי שמשגע את הרשת.

הכול התחיל מוידאו של איזה בחור יפני, ממש לפני שבועיים:

ואז זה נהיה להיט שאוהבים לחקות: כל מה שצריך זה כמה אנשים, מוזיקה, ויאללה בלאגן.

המומחים טוענים שזה יהיה יותר ויראלי מגנגאם סטייל, כי לא צריך להשקיע יותר מדי כדי לעשות העתק: אפשר להתארגן עם החבר'ה שלך, ללבוש תחפושות פורים, ותוך כמה דקות להצטרף לכיף ולפרסם בטיוטיוב. החודש הבא יביא איתו מאות גרסאות כנראה.

הנה מקבץ שהקופיף עשה בשבילכם של ארבעה מהקורעים ביותר:

חיילים בבסיס

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

סבתות מפתיעות

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

צעירים משועממים

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

ואחרונים חביבים – שני החברים האלו מניו יורק שעשו את זה בהופעה החיה שלהם לפני יומיים

(לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון)

יאללה, לכו תעשו אחד משלכם!

//קליפ מאנקי

- Vine זה האינסטאגרם של הוידאו
- Vine זה מרחב לפורנו ביתי
- Vine זה פיד עם סרטונים של שש שניות
- Vine זה מקור החדשות של 2013
- Vine זו האפליקציה החדשה מבית טוויטר
- Vine זה השלב החדש באבולוציה של הזהות האינטרנטית

רגע, מה? נתחיל מהתחלה…

((source: pocket-lint.com))

Vine זו האפליקציה החדשה מבית טוויטר

בסוף ינואר שחררה Twitter אפליקצית וידאו חדשה לשוק בשם Vine. עוד אחת מיני רבות שמנסה להיות ה"אינסטאגרם של הוידאו" (כמו נגיד Viddy, Keek, Tout), אבל יש לי תחושה ש-Vine תצליח איפה שהשאר לא (בהמשך מדוע).
ממש כמו באינסטאגרם – אתה יכול לצלם וידאו, להעלות אותו לפיד שלך, לעקוב אחרי משתמשים אחרים, לראות את הוידאו שהם צילמו, לכתוב הערות, לתייג עם האשטאג וכולי. וכמו בטוויטר – שם אתה מוגבל ל-140 תווים – פה אתה מוגבל לעד שש שניות וידאו.

האפליקציה לא הומצאה בחברת טוויטר. בחודש יוני האחרון, הקימו את Vine שלושה שותפים, ועוד לפני שהספיקו להעלות גרסה ראשונה של האפליקציה ל-Appstore, טוויטר רכשו אותם. כשאפליקציה יוצאת מחברה כמו טוויטר – יחסי הציבור, והויראליות ברשת מובטחים. אז כולם יצאו מרוצים.

Vine זה מרחב לפורנו ביתי?!

איך ש-Vine עלתה לאוויר, התחילו חלק מהמשתמשים להעלות לשם סרטוני פורנו ביתיים. מסתבר שבשש שניות אפשר לתפוס הרבה עירום חלקי/מלא/השלימו עם הדמיון… וכאן היתרון של הוידאו באמת עולה על מה שאפשר להראות בתמונה בודדת. שבוע לאחר שהאפליקציה באוויר, הסתנן לו וידאו פורנו כזה לרשימת "מומלצי הצוות", וכך יצא שכמעט כל משתמש Vine נתקל בוידאו שכלל סצנות למתקדמים.

(מקור: אפליקציית Vine)

תרגיל גאוני ביחסי ציבור, או טעות אנוש? לטוויטר זה היה שווה, הסיפור עורר סערה עצומה ברשת. כמה משתמשים טענו שיסירו במחאה את האפליקציה, הרבה אנשים התקינו אותה "רק כדי לבדוק מה קורה שם…".

Vine זה מקור החדשות של 2013

שבוע האופנה בניו יורק הסתיים לפני כמה ימים. ללא ספק, Vine הייתה המנצחת של השבוע הזה, בתור האפליקצייה האופנתית ביותר – המשתתפים הקליטו סרטונים ללא הרף בתוך התצוגות, והעלו אותם לרשת מיד. שנה שעברה זו היתה אינסטאגרם ששלטה, אבל כשדוגמניות צועדות מהר על המסלול, קשה לקחת פריים טוב. הרבה יותר קל לצלם ב-HD שניה מפה, שתי שניות משם. שבוע האופנה בלונדון מתחיל עכשיו, והמותגים הגדולים כבר הודיעו שהם ישתמשו ב-Vine להעלות סרטונים עם הקולקציות החדשות שלהם.
קל לדמיין איך האפליקציה תשמש גם כמקור חדשות במחאות חברתיות, אזורי מלחמה, אירועי ספורט וכולי.

Vine זה האינסטאגרם של הוידאו

מה שונה ב-Vine, ולמה אני מהמר שהיא תצליח איפה שאחרות נכשלו? במילה אחת – הפשטות.
ההצלחה של אינסטאגרם סיחררה את עולם האפליקציות. כמות המשתמשים, הרכישה על ידי פייסבוק, והקמת הרשת החברתית המצליחה ביותר במובייל נתנה להרבה יזמים את התחושה שזה אפשרי גם בעולם הוידאו. אז הם לקחו את הנוסחא של אינסטאגרם, ושיכפלו אותה לוידאו. אבל זה לא עבד.
למה? משתי סיבות:

- לא פשוט לצלם וידאו מעניין כמו שפשוט לקחת תמונה מעניינת

- הדפדוף בתמונות הוא מיידי, המוח שלנו מבין תוך רגע מה הוא רואה. לעומת זאת, לדפדף ברשימת סרטונים, כשמאחורי כל סרטון יש לפעמים דקות ארוכות של וידאו, זה ממש לא מיידי.

((Source: http://www.ianschafer.com))

Vine פתרו את שתי הבעיות האלו:

- המציאו שיטה חדשנית לצילום הוידאו: המכשיר מצלם כל הזמן, אבל לא מקליט. רק כשהאצבע נוגעת במסך הוא מקליט. ככה אפשר לזפזפ עם האצבע על המסך, תוך כדי שמכוונים את המצלמה לאן שרוצים, עד שמגיעים לשש שניות, והנה לכם סרטון מעניין בלי הרבה מאמץ.

- הדפדוף הוא מיידי והחוייה מספקת – פשוט משום שהסרטונים כבר רצים בפיד, לא צריך ללחוץ על Play. ומכיוון שהם עד 6 שניות, אתה מחליט על מה בא לך להתעכב קצת, ועל מה לא, ממש בקלות.

Vine זה השלב החדש באבולוציה של הזהות האינטרנטית

זה החלק הכי מעניין בסיפור… אבל נשמור אותו לפעם הבאה.

//ליאור פרנקל

אנחנו חיים בזמנים מדהימים, חסרי-תקדים.

זהו שלב חדש באבולוציה של האדם, ואנחנו נוכחים בו תוך כדי שהוא קורה.
זה לא שהתקצר לנו הזנב, או שנהיינו יותר זקופים מהשלב הקודם; השינוי הוא הרבה יותר משמעותי – האדם החדש חי בשני מימדים: הממשי והוירטואלי.

האדם החדש: הומו-אינטרנטיקוס. (source: flickr.com)

"Homo-Internet-icus"

אנחנו האדם החדש. ההומו-אינטרנט-יקוס. בקצות האצבעות שלנו צמח איבר נוסף, הטלפון הסלולרי. הוא לא צמח לכולם בבת-אחת, בתחילה רק לבודדים. לאלו היה יתרון על פני השאר, הם יכלו לתקשר אחד עם השני מכל מקום, לשתף ידע, להחליף חוויות. וכך, לאט לאט מתרבים בני האדם שיש להם איבר כזה. בעצם, מהר מהר.

כמו בתורת האבולוציה – קיימות כמה מוטציות – חלקנו מחוברים עם האצבעות למחשב הביתי, חלקנו למחשב נייד, ו/או לטאבלטים. אבל המוטציה עם יכולות ההישרדות הטובות ביותר היא ללא ספק הסמארטפון.* הוא מעצים לנו את חוש הראייה, את חוש השמיעה, מרחיב את יכולות המחשבה, ואת הייצוג שלנו בעולם כ"בנאדם".

למעלה מ-2.5 מיליארד איש מחוברים היום לאינטרנט (מתוך שבעת המיליארד שאנחנו), מנהלים חיים מלאים במימד הוירטואלי. ומכיוון שאנחנו עדיין נושמים, אוכלים, מתנשקים, הולכים וישנים – זה אומר שלא הפסקנו לרגע לחיות גם במימד הישן – הממשי.

הזהות הוירטואלית

זהות האונליין שלנו, היא זהות מקבילה שאנחנו מתחזקים על גבי האינטרנט – אם ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, אם ברשתות מקצועיות כמו לינקדאין, אם בשיחות אחד על אחד בצ'אט, באפליקציות כמו אינסטאגרם ו-vine או במשחקי מחשב. זהו ייצוג נוסף שלנו בעולם, שבניגוד לעולם ה"אמיתי", אנחנו בוחרים איך להיראות בו, מה יהיה שמנו, ואיזו תדמית נדביק לעצמנו. אנחנו יכולים לבחור באילו מרחבים לשוטט – בארץ הפייסבוק או בארץ הטוויטר? בממלכות הפורומים? או כתיירים כמעט אנונימיים, משאירים רק מעט מעצמנו, במישורי הבלוגים ואתרי התוכן.

אנחנו מתחזקים כמה דמויות. (source: mylife.com)

והתהליך הזה מעמיס עלינו, הוא דורש מאמץ ואנרגיה. האדם החדש צריך לתחזק את עצמו בעולם הממשי, וגם בוירטואלי. חלקינו מתחזקים אפילו כמה זהויות שונות בתוך העולם הוירטואלי. "הזהות הרצינית" בלינקדאין, לעומת "הזהות הכיפית" בפייסבוק, "הזהות האומנותית" באינסטאגרם לעומת "הזהות המתחכמת" בטוויטר.

אבל האפשרות הזו, לנהל חיים כפולים, קוסמת כמעט לכולם. שם, בעולם הוירטואלי, נדמה שיש יותר חופש בחירה, שיש פחות חוקים. המדינה, החינוך, ההורים – הם לא ניצבים שם מולנו, בוחנים את היותנו אזרחים וילדים למופת. אפשר לדבר שם בגסות, מותר לצעוק, אפשר לעשות דברים שאינם "מועילים לחברה" או מתאימים לתבניות שעליהן חונכנו.

העולמות מטשטשים

בשנים הראשונות של האינטרנט, לפני הסמארטפון, ולפני התפתחות הרשתות החברתיות, היה מאד פשוט עבורינו להבחין בין הזהות הממשית לבין הזהות הוירטואלית. בבוקר הלכנו לעבודה או ללימודים, לא היה לנו שם מחשב עם אינטרנט, בערב באנו הביתה ורק כשגלשנו ברשת, נכנסנו לתוך הנעליים הוירטואליות שלנו. אל תוך הדמות שבחרנו לשחק בפורום, במשחק מחשב, או בחדרי הצ'אט (זוכרים שהיו כאלו פעם?).

אבל מצב העניינים השתנה. העולם הממשי והעולם הוירטואלי מטשטשים – הרשתות החברתיות מבלבלות אותנו, אנחנו כבר לא זוכרים עם איזה חבר דיברנו על מה, ואם זה קרה בקפה או במסנג'ר של פייסבוק. בנוסף, בזכות הסמארטפון אנחנו מחוברים 100% מהזמן לרשת. גם בשירותים. גם בלילה. גם תוך כדי סקס.

ישנים ועושים סקס עם שניים – בן הזוג, והסמארטפון (source: indiatimes.com)

שתי העובדות האלו גורמות לבלבול ותסכול אצל אנשים. תסתכלו על עצמכם, תסתכלו על חברים שלכם, אפילו על ההורים שלנו. אנחנו מכורים לחיבוריות הזו, אבל יודעים שהיא גם עושה לנו רע. אנחנו אוהבים לספק את האגו מאיזה לייק, אבל שונאים כשיודעים "מתי הייתי לאחרונה" ב-Whatsapp.

אני טוען שאנחנו בתקופת מעבר – ולכן חשוב לדבר על זה. המערכות הישנות והשמרניות – המדינה, החינוך, הבריאות וכו' – לא מכינות אותנו, ובייחוד לא את דור ה-Z, לאיך שהחיים שלנו מתנהלים. מה עושים עם ההתמכרות לאינטרנט? איך אנחנו נתפסים חברתית כשיש לנו כמה דמויות? ואיך הרשת עצמה משתנה, בעקבות התדמית הוירטואלית שלנו? איך יתפקדו הילדים שגדלים בשני העולמות מיומם הראשון?
בנושאים האלו יעסקו הפוסטים הבאים שלי.

ועד אז, תעשו לי לייק, אה?

// ליאור פרנקל

*ב-2013 כמות הסמארטפונים בעולם תעלה על כמות המחשבים הנייחים, הניידים והטאבלטים גם יחד.

חג חמישי שמח!

שוב הגיע יום חמישי, והפעם לפנינו סוף שבוע חמים ונעים, מלא מסיבות פורים עד דלא ידע.

(source: cheezeburger.com)

לכבוד החג, הבאנו לכם לקט שובב במיוחד, אז בואו נתחיל…

שלושת החברים האלו מחליטים לעשות מתיחה בים, דמיינו את חברה שלכם שוכבת על השמיכה בחוף, מה קורה כשהיא פתאום רואה לידה נחש משתולל בחול…

לחץ כדי לנגן את הסרטון

פורים או לא, כולם אוהבים גיבורי-על. אבל איך תגיב כשספיידרמן מתחיל לנשק את חברה שלך באמצע הרחוב?

לחץ כדי לנגן את הסרטון

למי שלא זוכר, מקור השם פורים הוא מ"פור" שזה ה-"מזל" שהיה לבני ישראל..
הוידאו הזה מראה כמה מקרים של אנשים, שיד הגורל הצילה אותם בשניה האחרונה מאסון!

לחץ כדי לנגן את הסרטון

ואם מדברים על מזל, תראו מה קרה לנהג מכונית המירוץ הזו… זה מטורף!

לחץ כדי לנגן את הסרטון

שיהיה פורים שמח!

// ClipMonkey

היא עומדת בים. זרועותיה פרושות לצדדים, שערה מתנפנף ברוח, חיוך ילדותי מרוח על פניה. אור השקיעה מחמיא לעור שלה, או שבעצם תמיד נראתה כך? קשה לראות מכאן את גודל ישבנה.

<קליק>

שמלה שחורה צמודה. עשן סיגריות סביבה. עקבים לא ארוכים מדי – יופי – שלא תהיה גבוהה מדי. מדפי הויסקי וברזי הבירה מאחוריה משמשים תפאורה מושלמת. רגע, אין לה לימודים מחר בבוקר? מממ… ילדה רעה?

<קליק>

תלתלים ג'ינג'יים מקסימים, נמשים שובבים על האף. האוזניים חבויות – אולי גדולות או עקומות? סביבה חברים וחברות שכובים-ישובים על שמיכת פיקה ביום שמשי במיוחד. מישהו מאחורה משחק פריזבי, מצד ימין שלושה כלבלבים, גם הם שמחים. שפת הגוף שלה רומזת שעובר עליה יום טוב. ואולי היא משחקת בגלל המצלמה?

<קליק> <קליק> <קליק> <קליק> ….

מהי בעצם ה"זהות וירטואלית" שלנו? האם היא הארכה של הזהות הממשית שלנו, או המצאה גמורה, מזויפת, מתארת רק את הצדדים החיוביים בנו?

זהו הפרק השני בסדרה שדנה בהשפעות האינטרנט על חיינו. בפוסט הקודם תיארנו את האדם החדש, זה שגידל איבר מיוחד בקצות אצבעותיו – הלפטופ, הטאבלט, או הגרסה המוצלחת מבניהם – הסמארטפון. אנחנו לומדים לנהל שתי זהויות במקביל – זו בעולם הממשי, וזו בעולם הוירטואלי.

בשנות התשעים, כשהאינטרנט הפך למצוי בכל בית, היו חוקרי התרבות של הרשת מודאגים ממה שראו; הם חששו כי הרשת תחסל את הזהות ה"אמיתית" של הגולשים, שהם יעדיפו לחיות את הזהות המדומה, ויפסיקו להיפגש "פנים אל פנים" מחוץ לבית, בבית קפה, ברחוב על הספסל. באותה תקופה, הזהויות שלנו בעולם הוירטואלי היו מוחבאות מאחורי כינוי (nickname) של מילה או שתיים – כך בפורומים או בחדרי צ'אט; או מאחורי איור כלשהו (avatar) שבחרנו כדי לייצג אותנו.

המצב היום שונה. התרגלנו להבהב בין העולם הממשי לוירטואלי, בייחוד בזכות הסמארטפון. הזהות הוירטואלית שלנו מפותחת, והיא מן "הארכה" של הזהות שבעולם הממשי. חוקרי התרבות התבדו: הרשתות החברתיות הוירטואליות עוזרות לנו ואף מעודדות אותנו לפתח קשרים, שחלקם עוברים להתקיים בעולם הממשי.

האוואטארים – צורת הייצוג באינטרנט של לפני כמה שנים. מקור: mirkku.com.

יותר מכך, הרשת היום היא המקום דרכו אנחנו מנהלים את הקשרים שלנו בעולם הממשי – קובעים פגישות, מחליפים אינפורמציה, מרכלים על אירועי אמש. פייסבוק ואינסטאגרם – למשל – הם מקומות וירטואליים בהם אנחנו משתפים את מה שעובר עלינו בעולם הממשי. אנחנו במסיבה, מצלמים תמונה "ממשית", ומשתמשים ברשת הוירטואלית כדי לשתף אותה עם אחרים, שידעו כמה כיף לנו – שוב, בעולם הממשי. מחזקים את הקרדיט הוירטואלי שלנו, לטובת הקרדיט הממשי.

מהבחינה הזו, אפשר לומר שהאינטרנט לא באמת מייצר צורה חדשה של זהות, אלא הוא כלי שמעורר מודעות; מודעות לכך שכולנו יצורים יותר מורכבים ממה שניתן לחשוב. אנחנו מורכבים משלל תכונות, נטיות, תשוקות – מורכבות שלעיתים מתפספסת כשבוחנים אדם בעולם הממשי – בגלל הדעות הקדומות שלנו, השיפוט החיצוני שלנו, חוסר הסבלנות שלנו. הרבה פעמים נאמר לאנשים שאך פגשו אותנו: "אתה לא מכיר אותי". אנחנו בעצם מתכוונים לומר "אני הרבה יותר ממה שאתה רואה".
הרשת נותנת לנו כלים טובים להתבטא בה, ולהראות את הצדדים השונים שלנו. באמצעות שיתוף תמונות, אנחנו יכולים להראות את מגוון הצדדים שלנו בצורה יותר מגוונת ומיידית. באמצעות שיתוף סטטוס בפייסבוק או טוויטר, נייצג את הדעות שלנו, את תחומי העניין, או את הביקורת שלנו על החיים.

ישנם כאלו, המרגישים שהאינטרנט נתן להם – בפעם הראשונה בחייהם – להרגיש שהם באים לידי ביטוי בעולם הזה*. למשל, אצל אנשים עם מוגבלויות מסוימות כמו אוטיזם או ניוון שרירים, שמצליחים להרגיש שם תחושה של אדם "נורמלי". אבל גם עבור אנשים בריאים לחלוטין, שהם ביישנים, או חשים בודדים, האינטרנט מהווה מרחב בו הם מצליחים לתקשר בצורה הרבה יותר טובה. הדבר נכון מן הסתם גם בפיתוח קשרים בפן הזוגי.

נעים מאד, אדמונית 16 זאת אני… ‎(צילום: visualphotos.com)

זוג נפגש לפגישה עיוורת בעולם הממשי. שני הצדדים בוחנים את מראהו זה של זו, את סגנון הלבוש, תנועת הגוף, הריח, הקול, סגנון הדיבור. הם מדברים במשך שעתיים על עשרה נושאים שונים, הוא שם לב איזה משקה היא הזמינה, היא מסתכלת על אחוריו כשהוא קם לשירותים. השיחה שוצפת (או לא), נגררת לתוך נושאים שלאו דווקא מי הצדדים היה מעדיף לדבר עליו, או לחשוף אותו, לטובה ולרעה. הקלות הבלתי נסבלת בה אפשר לפול לדעות הקדומות שתקועות לנו בראש.

באופן חלופי, אם אותו זוג נפגש לראשונה ברשת חברתית, יכולים שני הצדדים – בתוך פחות מחמש דקות – לראות איך הצד השני בחר לייצג את עצמו במגוון סיטואציות שונות בחייו. למשל באמצעות התבוננות בתמונות הפייסבוק או האינסטאגרם שלו/שלה, באמצעות הטקסט שבחר לשתף, מיהם החברים שלו ברשת, היכן הוא מסתובב, ומהם תחומי העניין שלו ושלה. זהו אמנם ייצוג חד צדדי, אך מבחינות מסוימות הוא הוגן יותר ממה שקורה במהלך הדייט, מאחר והוא לא תלוי ביכולות השיחה של השניים, בבטחון העצמי שלהם, באווירה הספציפית שקיימת במקום, או במצב הרוח האקטואלי איתו הגיעו השניים לפגישה.

אבל המהלך הזה שקורה ברשת החברתית, נחשב לפחות אמין בעיניי המתבוננים. שניהם יודעים כי הצד השני בחר במידה זו או אחרת איזה תמונות וטקסטים יופיעו שם, ולו כדי להבליט צדדים מסוימים בחיצוניות ובאישיות שלו, ולהסתיר אחרים. בנוסף, יכולות הדיבור של אנשים מסוימים טובות יותר מיכולתם לתקשר דרך טקסט, והודעות צ'אט, ולעיתים זה הפוך. הנה הדרך הצינית לראות את זה:

מקור: https://www.facebook.com/comicsaluv

לבני דורנו, הפגישה דרך הרשת נחשבת לפחות "רומנטית". אך זה רק משום שחונכנו לרומנטיקה מסוג מסוים. אין בסיפורי האגדות מלכים שאוצר הממלכה שלהם הוא בחשבון ה-Paypal, ונסיכים שהיו במקום הנכון ובזמן הנכון בזכות Waze, כדי להציל נסיכות שנחטפו על ידי מכשף מרושע.

הייתם אומרים שהאינטרנט עוזר לכם להיכרות עם אנשים חדשים, או דווקא פוגע באותנטיות המפגש?

// ליאור פרנקל

*אם זה ממש מעניין אותך, אפשר לקרוא עוד קצת על זה בספר Digital Antropology של דניאל מילר והית'ר הורסט.

אזהרה: הפוסט הבא מכיל נתונים שעלולים לערער את תפיסת האינטרנט שלכם.

החיים שלי עם גוגל

כבר עשר שנים שגוגל הוא החבר הכי טוב שלי:

- לפני שאלך לרופא, אשאל את גוגל
- לפני שאשאל את אמא שלי, אשאל את גוגל
- לפני שאפתח רדיו לשמוע חדשות, אתעדכן דרך גוגל
- בגוגל אני לומד עובדות שלא חשבתי שאתקל בהן, וגם עובדות שלא באמת רציתי לדעת (למשל, שג'וק יכול לחיות כמה שבועות אחרי שמורידים לו את הראש)
- כשפעמיים בשנה אין לי גוגל זמין (ביקור בצוללת/מטוס/כש-HOT קורסים ביום כיפור), אני חש כאילו נעלמה לי אונה מהמוח.

source: funny-pictures.funmunch.com

בקיצור, אני מכור לגוגל.

זהו הפרק השלישי בסדרה שדנה בהשפעות האינטרנט על חיינו. אחרי שדנו באדם החדש, ובזהות הממשית והוירטואלית שלנו, הפעם נבין מה בדיוק האינטרנט לא מספר לנו…

האינטרנט הוא מקור המידע העיקרי שלנו

מסתבר שלא רק אני מכור לגוגל, הנה כמה נתונים על הרגלי החיפוש של הגולש הממוצע*:

- בכל יום נתון ב-2012, יותר מחצי מהגולשים השתמשו לפחות פעם במנוע חיפוש. 83% מהמקרים זה היה ב-Google, יותר מכל שנה שקדמה לה.

- חיפוש היא הפעולה הכי נפוצה באינטרנט. יותר מביקור ברשת חברתית, באתר חדשות או באתרי קניות. לבדוק אימייל זו הפעולה היחידה שנעשית באותה תדירות.

- 91% מהאנשים שמשתמשים במנועי חיפוש אומרים שהם כמעט תמיד מוצאים את המידע שחיפשו

- 73% מהאנשים שמשתמשים במנועי חיפוש מאמינים שהמידע שמצאו הוא אמין ומדויק

- 66% מאמינים שתוצאות החיפוש הן הוגנות, ולא משוחדות

ולמה אנחנו כל כך מאמינים לגוגל?

למייסדים של גוגל היה חזון פשוט ומרהיב: זמינות למידע חופשי, לכל תושב על פני כדור הארץ.
בניגוד לצורה הישנה בה הגיע אלינו הידע: מהאקדמיה, או מתקשורת ההמונים (למשל הטלוויזיה והרדיו), מי שמחליט "מה נכון" בעידן גוגל, הם האלגוריתמים. גוגל הצליחה לשכנע אותנו שהאלגוריתמים יתנו לנו תוצאות יותר מהימנות ורלוובנטיות למה שאנחנו רוצים לדעת. לאלגוריתמים אין "אג'נדה", אין להם דעות משלהם. הם מקשיבים לכל מקורות המידע בבת-אחת, גם אלו שכתבו מומחים מהאוניברסיטה, וגם מה שכתב אקטיביסט מערבות הסהרה בבלוג שלו. לכן, הם נותנים לנו תמונה של הדבר הכי קרוב שנוכל לדמיין שהוא ה"מציאות". מכיוון שגוגל גם נותן לנו מיליון תוצאות לכל חיפוש, אנחנו מרגישים כאילו הכול חשוף בפנינו.

נו, אז איפה הבעיה?

לפני כמה שנים, האינטרנט התחיל להיות מותאם אישית אליך. קרי, גוגל עוקב אחר הרגלי הגלישה שלנו, תחומי העניין שלנו, והחברים שלנו – ומפלטר לנו את האינטרנט ככה שיהיה לנו יותר "מעניין". המידע שנמצא בו, האתרים שתתקלו בהם, ואפילו הלינקים – מותאמים אישית אליך.
הנה דוגמא מניסוי מעניין שערך בלוגר בשם אלי פריסר:

הוא ביקש מחברו סקוט לחפש בינואר 2011 את המלה "Egypt". כזכור, זו תקופת המהפיכה במצרים, והנה מה שהוא קיבל:

source: http://www.thefilterbubble.com/what-is-the-internet-hiding-lets-find-out

ממש באותו יום, ביקש גם מחברו דניאל לחפש את המילה "Egypt" גם הוא. זה מה שדניאל קיבל:

source: http://www.thefilterbubble.com/what-is-the-internet-hiding-lets-find-out

כלומר, בעמוד הראשון של התוצאות של גוגל, דניאל לא קיבל שום תוצאה שקשורה למהפיכה שמתחוללת במצרים! סקוט לעומתו קיבל בעיקר תוצאות שקשורות למהפיכה**. איך זה יכול להיות? האם לא כולם מקבלים את אותן התוצאות כשהם מחפשים בגוגל? האם אין באמת "שיוויון" או "חופש" של מידע? האם גוגל מבליטים תוצאות מסוימות עבור משתמשים מסוימים? האם כשתפרוץ מלחמה בסודאן חלק מחברי לא ידעו על כך אפילו אם יחפשו "סודאן"?
התשובה היא כן, בהחלט.

גוגל גילו שהמשתמשים שלהם נהנים יותר מהחיפוש, מחפשים יותר, ולוחצים יותר על לינקים, ככל שאלו מותאמים אליהם יותר. ומכיוון שגוגל רוצים שתהיו מרוצים (האמת, יש לו עוד כמה סיבות אינטרסנטיות) הם מכוונים את האינטרנט אליכם. כלומר, האלגוריתמים של גוגל לוקחים בחשבון את הטעם האישי שלכם, כשהם מחליטים מה להראות לכם, ואיפה.  גוגל לא ממש מספרים לנו מה הם לוקחים בחשבון, אבל כנראה שהם מתחשבים גם בדברים טרוויאלים כמו המיקום שלכם, סוג המחשב שלכם, סוג הדפדפן, והשפה שלכם; אבל גם בדברים יותר מטרידים כמו היסטוריית החיפוש שלכם, המין שלכם, האם אתם כותבים עם/בלי שגיאות כתיב, וכולי.

source: http://www.brainpickings.org/

מהי הבעיה המוסרית שטמונה כאן, מי עוד מפלטר לכם את האינטרנט, ולמה חייבים לעשות עם זה משהו – כל זאת בפוסט הבא.

// ליאור פרנקל

מחקרים רבים, טוענים שאת התפיסות שלנו לגבי חיי מין, קיבלנו מהאינטרנט. קוראים לנו 'דור הפורנו' במחקרים האלה. נו מילא, אולי זה עדיף מאשר "הדור השלישי לשואה" למרות (ויסלחו לי קרוביי) גם כאן וגם שם, בסופו של דבר, זיינו אותנו. במקרה, נתקלתי במאמר על הנושא. קראתי ודיכאון קל הציף את המערכות. האינטרנט לימד אותי לעשות סקס? זיבי. לימדתי את עצמי. אולי כשאומרים את זה על לימוד גיטרה או שפות זרות, זה נשמע יותר טוב. בכל זאת, אני מרשה לעצמי: קוראים לי דן ולמדתי איך מקיימים יחסי מין בכוחות עצמי!!

גיטרה או מין. או שניהם.

כשסיימתי לקרוא את המחקר (מהפסקה הקודמת) הרהרתי עם עצמי, מה למדתי "בכוחות עצמי"? הרשימה לא הייתה ריקה לשמחתי. הקשיתי על עצמי, האם אלה דברים משמעותיים? לא בטוח. פתאום אני רוצה ללמוד. כבר כתבתי כאן בעבר על כמות הדברים החדשים שלמדנו בדרך להוצאת האפליקציה, פתאום היום, בשיחה יומיומית עם בש, הבנתי שלא בא לי לצאת רק עם ה"שיעור". לא בא לי להרגיש שלפחות זה "תרם לי להמשך החיים" בא לי שזה יצליח בטירוף.

בית הספר של החיים MY ASS

עזבו אתכם כסף, אנחנו כבר לא ממש שם. כמובן שאשקר לכם אם אכתוב כאן שאנחנו "לא עושים את זה בשביל הכסף" אז בשביל מה? אני לא מתיימר לשנות את העולם (בינתיים) אנחנו לא Any.Do או גוגל ואפילו לא המפיקים של דייט בחשיכה. עשינו את זה כי זה שלנו. כי זה חדש והכי חשוב, כי האמנו ברעיון. נשמח מאוד מהצלחה כלכלית, אבל יותר חשוב לנו שכשתצא האפליקציה (11/03 זה תאריך שנראה סביר) היא תהיה מה שדמיינו כשהתחלנו עם זה. אם לרגע נשווה את זה לסרט, אנחנו רוצים שהסרט שיוקרן יהיה דומה ככל שניתן לתסריט שכתבנו. הקהל יצחק בדקות הנכונות, יזיל דמעה בסצנת השיא ויצא עם עיניים בוהקות מהאולם.

רגע לפני שממשיכים, אני ממליץ (בחום) לקרוא את הפוסט שכתב ליאור פרנקל לגבי גוגל. הוא משמעותי להמשך שלנו.

את ימי ההמתנה האחרונים אני מעביר בימי לימוד ארוכים מאוד. אני לומד קורסים שיתרמו לי, בניגוד לכאלה שאין בהם בחינה או שהמרצה בהם "גבר". אני חושב על השלב הבא. של "גולדן-פינגרז" ושל החיים שלי עצמם. על העבודה הבאה והסמסטר הקרוב, על דנה והדקות הספורות ביום שיוצא לי לראות אותה, על המשפחה, החברים ואפילו על כאלה שכבר לא כל כך. יש לי תחושה טובה לגבי התקופה הקרובה. והכי הרבה, אני טועה. לא יקרה כלום שקצת אלכוהול לא יכול לפתור. חבל שפורים כבר נגמר.

זה בנים שמתחפשים לבנות או מחפשים בנות

אלן קיבל החלטה לפני כמה שנים ושינה את החיים שלו מקצה לקצה. הוא החליט ללמוד בכל הכוח. איפה הוא ואיפה אנחנו?

נכון, הוא קורע את התחת, אבל אשכרה החליט שהוא עושה משהו והלך אתו עד הסוף. גם אנחנו יכולים. גוגל איט, תעשו מנוי בלינדה, תרשמו לקורס בפתוחה, רק תעשו משהו. אל תבחרו עוד קורס בלימודים שלא חייבים להגיע אליו, לכו על משהו שיעשה אתכם טובים יותר. במשהו.

מאט קאטס, בהרצאה מרתקת, מסביר בדיוק איך עושים דבר כזה. נכון, הוא מדבר על תמונה רחבה בהרבה, קחו ממנה מה שתצליחו. לי היא שינתה את החיים. מי יודע? אולי עוד תהיו בסוף איזה ביל גייטס או גיל בייטס.

או בגרסה מתורגמת מתוך האתר TED.com

עד הפעם הבאה

// דן אורן

ספוילר: אתם הולכים לגלות את מי בדיוק פייסבוק מראה לכם בניוזפיד.

פייסבוק. המדינה השלישית בגודלה על פני כדור הארץ, עם יותר ממיליארד תושבים.
מדינה שמספקת לתושביה בידור, אפשרויות מגוונות לתקשורת בין האזרחים, ערוצי חדשות, מגוון שירותים לעסקים, שעשועים ומשחקים. שירותי המדינה עובדים 24/7 והתושבים די מרוצים בסך הכל.

source: www.techaloud.com

דרך התקשורת המרכזית שלנו עם מדינת הפייסבוק, היא הניוזפיד. אותו רצף אייטמים בלתי פוסק שמספר לנו מה עושים התושבים האחרים, מה דעתם על החיים, מה עובר עליהם בעולם הממשי, מה הטעם שלהם במוזיקה, בספרות, בקולנוע, בפוליטיקה. חלק גדול מהתושבים בוחר שלא לשתף את המידע הזה עם הפייסבוק, אך המעטים שמשתפים, מספקים חומר קריאה מעניין לאחרים.

זהו הפוסט הרביעי בסדרה שבוחנת את השפעת האינטרנט על חיינו. בפוסט הקודם ראינו שגוגל לא מספר לנו הכל, והפעם נבין איך פייסבוק משפיע על תפיסת המציאות שלנו.

כשאני משתף פיסת מידע בפייסבוק, הייתי רוצה להניח שהיא תופיע בוודאות בניוזפיד של חבריי. אך לא כך הדבר. בכל רגע בו אתה מביט בפייסבוק שלך, מאחורי הקלעים, מתרחשת מלחמת רייטינג מזוויעה. פייסבוק מעמיד בשורה את כל המועמדים הפוטנציאליים – התמונות החדשות ששירי פרסמה, הסטטוס המצחיק שיאיר כתב, היוטיוב המעולה שרן העלה, הלייק שאסף עשה לסטטוס של מירי, הפוסט החדש של בנימין נתניהו וכולי וכולי וכולי… ואז, כמו בתוכנית ריאליטי, הוא מחליט מי הולך הביתה ומי נשאר ויופיע על הפיד שלך.

פייסבוק בוחר אילו אייטמים להראות לך, לפי הרייטינג שזה יביא לו. הוא רוצה לרצות אותך, שתחייך, שתתעניין, ישתמש במניפולציות כדי שלא תשתעמם וחס וחלילה תעביר ערוץ ל-Ynet או Gmail. לשם כך, הוא מפעיל אלגוריתמים מתוחכמים – הוא בודק מה הקרבה שלך לחבר הפייסבוק שפרסם אייטם חדש; הוא יעדיף להראות לך תמונות של מיכל משתזפת בתיאלנד, על פני לינק להמלצה על ספר חדש; הוא יתן עדיפות לסטטוס מצחיק (עם 24 לייקים) שפורסם לפני שתי דקות, על פני סטטוס פוליטי (עם לייק בודד) משלשום. פייסבוק ירשום בפנקס שלו על הלינק של מי לחצת, בתמונות של מי דפדפת, לסטטוס של מי הגבת. הוא מכונת רייטינג משומנת שמכוונת בול לטעם שלך.

source: articles.businessinsider.com

פייסבוק ותפיסת המציאות

הנה שיחת חברים בקפה תל אביבי בתקופת טרום הבחירות:

אסף:  "ארץ חדשה יקבלו שישה מנדטים, אני אומר לכם"

מוש:  "אין מצב, גג ארבעה"

גילי: "מי? ארץ חדשה? לא שמעתי עליה בכלל"

הסיפור של מפלגת "ארץ חדשה" מהווה דוגמא מצוינת לצורה בה פייסבוק מסוגל להשפיע על תפיסת המציאות שלנו. זוהי מפלגה שהפיצה את הקמפיין שלה באינטרנט, בעיקר דרך הרשתות החברתיות. כלומר, העדכונים, הסרטונים, הסטטוסים, שהיוו את הקמפיין, הופצו קודם כל, ובעיקר, דרך ראשי המפלגה – אלדד יניב, ורני בלייר, וחבריהם הקרובים. התומכים הנלהבים דאגו גם הם לשתף מידע על המפלגה דרך הפייסבוק שלהם.

בגלל איך שעובדת מכונת הרייטינג של פייסבוק, כל פיסת מידע הקשורה במפלגה, הופיעה בפיד של ראשי המפלגה, והתומכים הנלהבים. אבל היא הופיעה פחות בפיד של החברים של אלו, ועוד פחות אצל החברים של החברים של החברים… על כן, אם היית מהתומכים הנלהבים, ראית בכל יום נתון שלושה-ארבעה אייטמים שקשורים למפלגה, לקמפיין, לדיונים רלוונטיים. אבל אם אתה במעגל רחוק, ראית אייטם כזה פעם בשבוע לכל היותר, כשפורסמו הסרטונים הויראליים שלהם.

מכיוון שכל אחד רואה רק את הפיד שלו, אנחנו נוטים לשכוח שהאחרים רואים דברים מאד שונים אצלם בניוזפיד. על כן, לא מפתיע שראשי "ארץ חדשה" קיבלו את ההרגשה שכל מה שיש בפייסבוק בימים שלפני הבחירות, זה דיון סביב מפלגתם, ותמיכה נלהבת שתביא לעד שישה מנדטים בבחירות (!). ראשי המפלגה קיבלו מהפייסבוק פידבק חיובי שהם בדרך הנכונה. אבל למעשה, רוב תושבי ישראל לא ראו מעולם ולו אייטם אחד אצלם בפיד שקשור במפלגה. הקשר למציאות היה רופף – "ארץ חדשה" לא עברו אפילו את אחוז החסימה.

וזהו לא הנזק היחיד שנגרם בגלל מכונת הרייטינג של פייסבוק. כולנו מזדהים עם הדוגמא הבאה*:

חזרתי מהעבודה, תשע בערב, מתחשק לי לראות סרט. אני פותח את הכונן הקשיח ועובר על רשימת הסרטים שהורדתי. "נוף בערפל" – סרטו הנפלא של הבמאי תיאו אנגלופולוס מ-1988 הוא בחירה נהדרת. יש שם מבע קולנועי מופלא, ושחקנים עלומים.
אבל בעצם, למי יש כוח לזה עכשיו, אולי אני אראה בפעם העשרים את "מת לחיות 4" וזהו…
למרות שאני בדרך כלל מתעצל, אחת לכמה זמן דווקא כן אראה סרט איכות, אקרא ספר טוב, אצפה בהרצאה של טד על התפתחויות במדעי המוח. ככה אני שומר על האופקים התרבותיים שלי בכושר.

עכשיו נסו להבין את ההשפעה של מכונת הרייטינג של פייסבוק על עולמי התרבותי. באנלוגיה אם עשרים פעמים לחצתי על "מת לחיות 4" ורק פעם אחת על "נוף בערפל", פייסבוק ילמד שאני מעדיף את ברוס ויליס על סרט נשכח. ואז, בכל פעם שפייסבוק צריך לבחור איזה אייטמים להראות לי, הבחירה הפחות איכותית לעולם תנצח. ומה שיפגע זה המגוון של הנושאים שהייתי יכול להיתקל בהם בפיד.
כלומר פייסבוק מצר את עולמי. עם הזמן, הדברים שהם פחות סקסיים – נגיד מלחמה בסודן, רעב בקרב הומלסים, אולמיפיאדת הנכים – הולכים ונעלמים מהפיד של רוב תושבי מדינת הפייסבוק. הרשת לא מראה לנו מבט על המציאות, אלא מבט דרך מסנניי רייטינג עבים.

source: www.dumpaday.com

בונוס: דירוג החברים שלכם בפייסבוק

רוצים לראות איך פייסבוק מדרג את החברים שלכם עבור הניוזפיד הספציפי שלכם?
פתחו את הלינק הזה, וגררו משם את הלינק שנקרא "דירוג חברים בפייסבוק" אל שורת ה-Bookmarks שלכם. עכשיו פתחו את פייסבוק בטאב חדש, ולחצו על ה-Bookmark שהרגע הוספתם. תופיע לפניכם רשימת החברים עם ציונים לפי סדר. ככל שהחבר נמצא גבוה יותר ברשימה, סיכוי יותר טוב שפייסבוק יבחר להראות אייטמים שפרסם, מופיע בניוזפיד שלכם. כמו שהסברנו קודם, ישנם פרמטרים נוספים רבים לקבוע מה יופיע מתי, אבל זה עדיין מעניין לראות את הרשימה הזו.

(אם הבוקמרק לא עובד, נסו ללכת לכאן, ולהוריד את ה-v מ"Browse Facebook on Secure ". אל תשכחו להחזיר את זה כשסיימתם לשחק.)

// ליאור פרנקל

*הדוגמא לקוחה מ- Eli Pariser שחוקר כיצד האינטרנט מפלטר עבורינו את המידע.

טוב, התאוששנו מפורים. אבל תמיד אפשר לצחוק עוד קצת.
והפעם -ספיישל חיות.

הקליפ הבא גורם לרוב האנשים לקפוץ בצרחות. ואז להחזיק את הבטן מצחוק.

טוב לחתול הזה אין אלוהים. הוא נלחם ראש בראש עם קרוקודיל… מי מנצח בסוף?

זוכרים שאמא אמרה לכם לא להציק לחיות כשהן אוכלות? הנה ההסבר למה:

והנה הכלב הכי מגניב בעולם. עושה צרכים בשירותים כמו ילד גדול…

תהנו מהסרטונים!

// ClipMonkey

כשהייתי בן 20, נסעתי פעם ראשונה לחברה ברמת ישי. לא היה אז Waze וגם לא נסעתי עם הסלולאר שלי (זה עוד היה באופנה להיות בלי). בדרך טעיתי שבע פעמים: פעם הגעתי למרעה פרות ירוק ליד אלוני אבא, פעם נכנסתי לתוך כפר ערבי בעמק, פעם הגעתי עד יוקנעם המושבה, ופעמיים חלפתי על פני טבעון. חלפו שעתיים עד שהגעתי ליעד – כביכול נסיעה שאינה "פרודוקטיבית". אבל בכל פעם כזו גיליתי מקום חדש, פגשתי אנשים אותם שאלתי איך להגיע. התמודדתי עם מתח, עם ניווט בשטח לא מוכר, ותקשורת עם אנשים חדשים. חצי שנה מאוחר יותר, כשנקלעתי בטיול בהרי נפאל לאזור בלי מפה, נזכרתי בנסיעה ההיא. גם שם, אחרי כמה תעיות, ואנשים נחמדים בדרך, הגעתי למחוז חפצי בשלום.

source: saferule.blogspot.com

היום יש לי סמארטפון, יעני טלפון חכם.

ממש מתוך כף היד, יש לי גישה למאגרי ידע בלתי נדלים, אני יכול לזהות מוזיקה שמתנגנת ברקע, אני יודע להגיע למקומות בדרך המהירה ביותר, אני יכול לדעת המון על אנשים שפגשתי הרגע.

זהו הפוסט החמישי בסדרה שעוסקת בהשפעות האינטרנט על חיינו. ראינו איך גוגל ופייסבוק משפיעות על תפיסת המציאות, ואיך האדם החדש יוצא לדייטים בעידן הזה.

"אנשים חכמים יותר ב-20 נקודות IQ בזכות גוגל"

- כך התבטא לא מזמן מייקל ג'ונס, יועץ טכנולוגיה בכיר בגוגל, שאחראי בין השאר לפלא שנקרא "Google Earth".

"באופן אפקטיבי, אנחנו חכמים יותר ב-20 נקודות IQ עכשיו, בגלל החיפוש והמפות של גוגל. אנשים לא נותנים קרדיט לגוגל על כך.. אבל הם מרגישים שהם חכמים יותר כי הם יכולים להסתמך על הכלים הללו. זו הסיבה שכשגוגל או המפות לרגע לא עובדים, הם מרגישים כאילו חתכו להם חמישית מהמוח" (תרגום: ל.פ).

source: www.huffingtonpost.com

את הכינוי Smartphone הביאה לעולם חברת אריקסון השוודית ב-1997. כמו שאומרת הפרסומת – זה לא רק calendar וטלפון, אלא גם מכשיר עם הודעות טקסט, אימייל ואינטרנט.

source: http://www.stockholmsmartphone.org/

15 שנה מאוחר יותר, אנחנו יודעים שהסמארטפון זה רק הצעד הראשון להפוך אותנו להיות יותר חכמים. ברגעים אלו נבנות ערים "חכמות", מקררים "חכמים", משקפיי גוגל "חכמים" ועוד שאר מכשירים שאפקטיבית יכולים להעלות לנו את ה-IQ בעוד הרבה נקודות.

והחוכמה הזו לא רק באה לידי ביטוי בידע, אלא גם אשכרה בהתנהגות יותר חכמה. מגוון האפליקציות מספק לנו פתרונות כמעט לכל בעיה, תיאורטית או מעשית, וההתנהלות שלנו נעשית יותר מתוחכמת, פרודקטיבית, משוכללת.

אבל אנחנו נעשים שבירים יותר…

לחוכמה הזו שקיבלנו במתנה מהטכנולוגיה, יש גם מחיר. אנחנו מתרגלים לסלק החוצה את כל הפגמים והבעיות היומיומיות מהאינטראקציות בנינו, ממוסדות חברתיים, מהפוליטיקה. הכול עם קיצורי דרך. "כל החוכמה הזו גורמת לסביבה שלנו להיות יותר פלסטיקית, ומתוכנתת" – טוען יבגני מוזורוב, שחוקר את ההשלכות המוסריות והפוליטיות של הטכנולוגיה.

היום ישנן אפליקציות שגורמות לך לפעול באמצעות משחקיות ("Gamification"). למשל, בתחום המיחזור, אתה מרוויח נקודות וקרדיט בפייסבוק ככל שמיחזרת יותר, ממש כמו ב-FarmVille. למה להתאמץ ולנסות לגרום לך לעשות משהו מסיבות מוסריות, אם אפשר להפעיל אותך באמצעות משחק?

source: http://www.dashe.com/

מוזורוב דוחה את הטענה שהמכשירים החכמים אוטומטית הופכים אותנו ליותר חכמים. להיפך, הוא טוען שברגע שנפטרים מכל ה"פגמים" ופותרים את הבעיות באמצעות הטכנולוגיה, אנחנו פוגעים בעצמנו. משום שהפגמים הללו, חוסר המושלמות שבעולם, הם מה שגורמים לנו להיות חסינים, יצירתיים, ואחראים מוסרית לעצמנו כבני אדם.

אז אני הגעתי לרמת ישי פעם בלי Waze. ואם תיקחו ממני את הסמארטפון שלי, כנראה אצליח להגיע שוב. יש לי ניסיון וביטחון בכך שאני יכול, וכלים להתמודד עם העולם שבחוץ.

אבל האם הילדים מדור ה-Z שגדלים עם סמארטפון ביד, ידעו להתמודד עם אירועים בלתי צפויים? הילדים שגדלים עם אינטרנט, שיודע את כל התשובות לכל השאלות; עם אפליקציות שאומרות לך מה לעשות, מגישות לך תשובות סופיות, יהיו יצירתיים כמונו? יזמים כמונו? יהיו חסינים כמונו מהבלתי צפוי? איך יסתדרו בעולם כשיוציאו מידם את הסמארטפון?

source: dawn.com

// ליאור פרנקל

צינור בוקר #6 - והפעם בחרנו עבורכם סרטונים של אנשים, איך לומר, לא נורמליים.

כל אחד מסיבותיו שלו, החליט לעשות משהו מטורף. מה שנקרא "אל תנסו בבית".

למשל הבחור הזה, שהחליט לשבור את כל השיאים. נראה שהוא ראה יותר מדי פעמים את הסרטים של Jackass.
הוא עובר משוכות של ספריי פלפל, דורך על מלכודות עכברים, ועושה עוד כמה דברים פסיכיים. כל זה במסלול מכשולים שהחברים הכל כך טובים שלו בנו לו.
(למעבר לסרטון, לחצו על התמונה)

הבנאדם הזה גר במקום שנראה די קריר. אפילו מקפיא. אבל משום מה, התחשק לו לדחוף את הראש שלו לקרח… וזו רק ההתחלה…
(למעבר לסרטון, לחצו על התמונה)

ולפעמים מתחשק לך לקשור חבל בין שני הרים, ופשוט ללכת עליו.
(למעבר לסרטון, לחצו על התמונה)

ואם אתם רואים אוטו נוסע לכיוונכם, מה לא תקפצו מעליו?
(למעבר לסרטון, לחצו על התמונה)

אל תשכחו לצחוק עם הקוף. סופ"ש נעים!

// ClipMonkey