כשהייתי קטן סיפרו לי שחיים רק פעם אחת. מאז קראתי כמה ספרים, ופגשתי כמה נשמות שטענו אחרת (טובים מחבריי), אבל בגדול אני מרגיש שבתפיסת המציאות שלי, חיים פעם אחת. אז מדי פעם אני מנסה דברים חדשים, כדי לא להגיע לגיל 80 ולהגיד "לא הספקתי".

לפעמים החידושים האלה מגיעים מכיוונים לא צפויים. חבר הפנה אותי להרצאות של ד"ר יובל הררי, מרצה נדיר, שמסביר בצורה בהירה, נבונה, פשוטה, את סיפור תולדות האנושות. הוא מספר לנו על הציידים והלקטים (יעני, האדם הקדמון) שחיו כמעט שני מיליון שנה על פני כדור הארץ, עד שהתחוללה המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה.
כשצפיתי בזה, לא דמיינתי שכמה חודשים מאוחר יותר, אני לא אגע יותר בפיצה.

ומה הוא מספר בהרצאות? למשל שהשלדים של האדם הקדמון היו הרבה יותר בריאים, וגבוהים משלנו; למשל שהשיניים שלהם היו יותר חזקות; למשל שאמנם ממוצע תוחלת החיים שלהם היה 40, אבל זה רק כי הייתה תמותת תינוקות יותר גבוהה (בגלל שלא הייתה אנטיביוטיקה). מי שלא חטף דלקת, חי עד גיל 70; שאיכות החיים שלהם הייתה הרבה יותר טובה משלנו, כי הם עבדו רק 20-30 שעות בשבוע, ובשאר הזמן הם שיחקו, ריכלו, וגידלו את הילדים שלהם. וכן, מדי פעם רדף אחריהם אריה, אבל לא היה להם זיהום אוויר או חשבונות לשלם וחניה לחפש; ובגלל שהם נדדו כל הזמן, אם הגיע שיטפון או בצורת, הם פשוט עברו הלאה לשטח אחר, לא התרגשו יותר מדי. 

ומה הם אכלו? בשר, פירות, ירקות, שורשים, ביצים של עופות.
וכשלא היה בסביבה מה לאכול? אז הם לא אכלו כמה ימים ונשארו בחיים.

ומה הם לא אכלו? אורז, פסטה, לחם, תפוחי אדמה, חומוס, חיטה, קורנפלקס, חלב פרה, גבינה צהובה.
כך היה בשני מיליון השנים האחרונות, עד לפני 10,000 שנה.

רגע, מה?! מסתבר שרוב התפריט שאני אוכל כל יום, שמורכב מדגנים, קטניות, מוצרי חלב וסוכרים למינהם (או תחליפי סוכר), ואפילו המוצרים שנחשבים בריאים כמו קינואה, בורגול, לחם שיפון וכולי – הם כולם די "חדשים" בתזונה של האדם. אז אולי זו הסיבה שהשלדים שלנו יותר נמוכים, יותר חלשים, והשיניים פחות בריאות משל האדם הקדמון? אולי זו הסיבה להשמנת יתר בעולם המערבי? ולהופעה של סכרת, לחץ דם והתקפי לב? אולי.
מדהים איך שיקרו לנו כל השנים האלו. נגיד עם פרסומות כמו אלה:

טוב, החלטתי שאני חייב לחקור את העניין מקרוב, וגיליתי טרנד יחסית חדש בתחום התזונה, שנקרא "תזונה פליאוליטית" – או בקיצור, "פליאו". זוהי תזונה שמתחקה אחרי זו של האדם הקדמון, והיא אמורה לעשות אותי יותר בריא, אנרגטי, חטוב וגבוה. בעיקר גבוה.

בגלל שתיאוריה בלי פרקטיקה זה פחות כיף, התחלתי בראשון באוקטובר מסע תזונתי של 30 יום שבו אני אוכל אך ורק לפי חוקי ה"פליאו". בלי פיצה, בלי בירה, בלי פסטה, אורז, לחם או גבינה. רק בשר, ירקות, קצת פירות, שורשים, קצת ביצים. אני עושה את זה עם קבוצת תמיכה של עוד 30 איש שהתחילו כולם יחד, והם מתעדים את התפריט שלהם יום יום.

בפוסטים הבאים אדווח לכם מה עובר עליי במסע הזה; אסביר מה זו בדיוק תזונת "פליאו", מיהם מובילי התנועה – בארץ ובעולם, מה הקשר בינה לטרנד מעולם הספורט שנקרא "crossfit", מה היתרונות שלה על פני הדיאטות האחרות, וגם – מה טוענים המתנגדים לשיטה הזו.

אזהרת מסע: הכותב אינו רופא, תזונאי או מטיף. ועד שלא הוכח אחרת, בירה ופיצה הם ההמלצה היחידה שלי לחיים מאושרים.

// ליאור פרנקל

בפלורנטין, אוכלים בג'וזפה פיצה עם תרד; בדרך לבלוק, נוגסים פפרוני בביתא פיצה; בשישי, אחרי השסק, אוכלים פיצה עם בטטה במקום ההוא שאף אחד לא יודע איך קוראים לו; בשבת בשדרה עוצרים בטוני וספה לפיצה לפי משקל; לפוקר מזמינים פיצה האט; בבית אופים פיצה עם בצק מקמח תירס, בזיליקום, מוצרלה וריקוטה; בניו יורק עומדים בתור לפיצה Artichoke לפני הבילוי, ואז בחמש בבוקר הולכים לדרינק אחרון עם פיצה חינם ב Crocodile Lounge…

קוראים לי ליאור ואני מכור לפיצה.

אבל כבר שבוע שאני לא נוגע בזה.
למה? כי החלטתי לאכול כמו האדם הקדמון למשך (לפחות) 30 יום.

(צילום מסך: themetapicture.com)

לפני שבוע הלכתי עם הבריטית למסעדה הסינית האהובה "סינג לונג". שם אני – בשר לבן ברוטב שעועית שחורה, היא – צמחונית – טופו עם ירקות חריפים, מוגשים על אורז מטוגן. לפתיחה אני – מרק וון טון, היא – אגרול צמחוני ברוטב חמוץ מתוק. עם הארוחה לוגמים הרבה בירה סינית. האוכל טעים, המנות ענקיות, ואנחנו לוקחים הביתה את מה שנותר.
הבריטית יוצאת לפגוש חברות, ואני מתיישב לקרוא ספר, מנשנש לי את השאריות עד שתיים בלילה.

בבוקר שאחרי – כאב בטן, גרון טיפה יבש על גבול הצרבת, ורעב חריף. כאילו לא אכלתי מנה וחצי סיניות ענקיות ממש לפני כמה שעות. והחלק הכי מייאש? זו לא פעם ראשונה. זה קורה כל פעם שאני אוכל מזון שרווי בתוספי טעם, בפחמימות, ובבירה. גם כשאני מבשל בבית פסטה עם רוטב שמנת, שמנוגב עם חלה.

זו נראית לי הזדמנות מעולה לשנות את התזונה שלי. אני נכנס לפייסבוק, ורואה שדן הצטרף לקבוצה שנקראת "אתגר הפליאו הישראלי הראשון". אני כבר יודע מה זה פליאו, כי קראתי על זה קצת, ואני גם ככה חם על האדם הקדמון בגלל ההרצאות של ד"ר יובל הררי. דן מצרף אותי לקבוצה, שמונה כ-30 איש, שהחליטו במשך כל חודש אוקטובר, לעמוד באתגר, ולאכול רק על פי תזונת הפליאו. יש שם מעט חבר'ה שמנוסים בפליאו, והם תומכים במתחילים.

התזונה הפליאוליטית (או בקיצור, פליאו), מתחקה אחרי תזונת האדם הקדמון, שהיה בריא יותר, גמיש יותר, גבוה יותר, ואנרגטי יותר מאיתנו. האדם הקדמון לא נשנש גבינה בולגרית, גם לא חלה בשבת; הוא לא אכל בורקס בשישי בבוקר, ולא אכל צ'יפס או לחמניה לצד ההמבורגר שלו, ובטח לא פיצה. הוא נדד לו ממקום למקום, עוצר איפה שיש ירקות ושורשים לאכול, קטף תותים ואגוזים מהעץ, ובימים טובים יצא לצוד חיות אוכלות עשב – ואז זלל אותן – כתף, ירך, לב, כבד ושוקיים, גב, צוואר וזנב.

למי שמתעניין בפליאו, הדרך הכי טובה להתחיל היא לקרוא את הבלוג של מר קדמוני. הוא מסביר (בעברית) בפירוט ובסבלנות מה טוב בתזונה הזו, מה רע בתזונה המערבית המקובלת, כולל הדיאטות המקובלות, ואיך תוכלו לשפר את איכות חייכם ולהפוך גם אתם למר קדמוני.

הדבר החשוב להבין הוא, שהאדם הקדמון לא אכל אורז, תפוחי אדמה או מוצרי קמח. האנרגיה שלו הגיעה משומנים בעיקר – אגוזים, זרעים, שמן זית, חלבונים, ושומן של בשר חיות. כשמפחיתים את מרכיב הפחמימות בתזונה, רמות הסוכר נשארות יציבות כל היום – אתה הרבה פחות רעב, ואין לך רצון לפתוח את המקרר פעם בשעה.
שבוע בתוך האתגר אני יכול להעיד – זה אשכרה עובד.

טוב, הגיע הזמן לאכול משהו טעים. היום נגיש קלאמרי עם תרד -  מתכון של הבריטית שלוקח  עשר דקות, ועולה פחות מ-20 ש"ח לזוג.

מצרכים לשתי מנות:

- 50 גרם חמאה מזוקקת (כן, חמאה זה מותר בפליאו!)
- שש שיני שום כתושות

- 200 גרם קלמארי (ו/או רגלי קלמארי) טרי או קפוא (אם קפוא, אז להפשיר שתי דקות תחת מים קרים זורמים)

- כף נענע קצוצה

- כף בזיליקום קצוץ

- שני חופנים גדולים של תרד (לא קצוץ. חופן – הכוונה כזה שנכנס בכף יד ככה שאי אפשר לדחוף שם גרגר כמון)

- מלח ופלפל

- (אופציה – קצת לימון סחוט)

מה עושים:
- מחממים את החמאה במחבת.
- מטגנים בה את השום עד שהוא מזהיב.
- מוסיפים את הקלמארי, מטגנים שתי דקות על חום גבוה.

- מוסיפים בזיליקום ונענע, מלח ופלפל לפי הטעם.
- מוסיפים את התרד, בוחשים קלות ואחרי דקה וחצי מורידים מהאש (אסור שהתרד יהיה יותר זמן במחבת, הוא יאבד מהטעם והצבע היפים שלו).

להגיש מיד כשמוכן. יאבה-דה-בה-דו!

// ליאור פרנקל

זהו הפרק החמישי בסדרה שעוקבת אחרי הרשת החברתית המצליחה ביותר במובייל – הרי היא אינסטגרם. אם לא יצא לכם, מומלץ להתחיל לקרוא מתחילת הסדרה.

הפעם נראה איך אינסטגרם נתנה גם לאחרים להנות מהפירות שלה, ובכך מינפה את ההצלחה שלה עשרות מונים. בזכות העדפה מודעת של החברה לשנות את איך שאנחנו רואים את העולם, על פני רווחים ממשיים, החברה החליטה להיות "מערכת פתוחה", כלומר הרשתה לעצמה לפתוח את הפלטפורמה שלה לאחרים, והרוויחה מזה בגדול (מיד, הסבר להדיוטות מה זה "מערכת פתוחה").

אתם תוהים איך יכלה החברה להשיג רווחים ממשיים? עם מיליוני משתמשים, די בקלות: אינסטגרם יכלה להחליט שהאפליקציה שלה היא בתשלום, כמו היפסטאמאטיק, אבל ויתרה על זה; יכלה לבקש תשלום פרימיום למשתמשים כבדים, אבל ויתרה על זה; יכלה לגבות כסף ממותגים שמשתמשים בה כדי לקדם מוצרים שלהם, אבל ויתרה על זה. כל אלו דוגמאות למודלים עסקיים שעובדים בהרבה מאד מוצרים דיגיטליים, ועדיין – היא ויתרה על זה…

בוא נבין בשפה פשוטה, מה הכוונה ב"מערכת פתוחה" או ב"לפתוח את הפלטפורמה שלה לאחרים". אני מבטיח שבסוף הדוגמא, תבינו את זה גם אם אתם ממש לא גיקים/מפתחים/הייטיקיסטים.

אוקיי, נגיד שחברה מסוימת מפתחת אפליקציה לאייפון, נגיד אפליקציה לשיתוף תמונות (אחלה דוגמא, לא?).
באפליקצייה כזו יש שני חלקים מהותיים:

(1) צילום תמונה ושיתופה ברשת החברתית
(2) התבוננות בתמונות – שלך ושל אחרים ברשת החברתית

"מערכת פתוחה" – משמעה שאפשר לצלם תמונות באפליקצייה אחרת, שהיא לא אינסטגרם, ולהעלות אותם לרשת האינסטגרם. וגם – שאפשר לצלם תמונות באינסטגרם, אבל אפשר להתבונן בהם באפליקציה אחרת, ולא רק על האייפון – גם במחשב.

על דרך השלילה, "מערכת סגורה" – משמעה ששני החלקים – צילום התמונה ושיתופה, וגם ההתבוננות בתמונות – יקרו רק בתוך אפליקציית התמונות.
בשביל ההסבר, עוד דוגמא לאפליקציה מוכרת שהיא "מערכת סגורה" – Draw Something. את הציורים באפליקציה הזו אפשר לצייר, וגם לראות אך ורק מתוך האפליקצייה (אלא אם עושים צילום מסך, אבל זה לא נחשב). אין, נגיד, דרך להעלות לDraw Something שרטוטים שעשית בתוכנת ציור במחשב, וגם אין אתר שבו אפשר לראות ציורים שעשו אחרים בDraw Something.
לדעתי, הסיבה שDraw Something ירדה מגדולתה, וכמעט לא משתמשים בה יותר, היא כי היא נשארה מערכת סגורה. הציורים שותפו כמעט רק בין השניים שציירו/ניחשו אותם, ולא עם כל העולם…

Draw Something – דוגמא למערכת סגורה – כמו שבאה, ככה הלכה…

אז באינסטגרם החליטו לפתוח את האפליקציה לעולם, ולראות מה יעשו עם זה המפתחים. היתרון המיידי – אנשים, שהם לא בחברה, ולא מקבלים משכורת מהחברה, נהיים יצירתיים להפליא, ויוצרים כלים חדשים להנות מהתמונות של הרשת החברתית, ולגרום לDNA האינסטגרמי להתפשט ברשת. אם הם עשו מוצר מעפן – לאף אחד לא איכפת; אבל אם הם עשו משהו מדהים ושימושי – הם נהנים כי הם רוכבים על ההצלחה של אינסטגרם ופוטנציאל המשתמשים שלהם; אינסטגרם גם מרוויחה כי הרשת החברתית שלה מתחזקת.

בואו נראה כמה דוגמאות למה שעשו עם זה:

Flipagram – אפליקציה לאייפון שנותנת לך לייצר וידאו מהתמונות אינסטגרם שלך, ממש בקלות, שתוכל לשתף עם כולם.

Static Pixels – מייצרים לך תמונות אקו-פרינדלי שמודפסות על קרטון ממוחזר, ועשויות מהתמונות שלך. ככה זה נראה:
http://vimeo.com/47427134

Cocoagraphs – רעיון מדהים למתנה – אתה מעלה לשם תמונות אינסטאגרם שלך, ומעצבים לך שוקולד נוסטלגי במיוחד:

ולסיום, האתר המקסים שנקרא boobstagram – אני אתן לכם לגלות לבד מה יש שם…

// ליאור פרנקל

כמו שסיפרתי לכם, לפני שבוע וחצי החלטתי לחזור למערת האדם הקדמון, ולהצטרף לאתגר 30 יום של "התזונה הפליאוליטית". למי שלא עקב, פה יש הסבר קצר על מה מדובר, אבל בקיצור אפשר לומר שאני 11 יום כבר שורד בלי פיצה ו/או בירה, לחם, פסטה, אורז, חלב, וכל דבר אחר שאתם ואני רגילים לאכול.

בדיוק כמו בטבעונות – גם פה קשה למצוא מה לאכול בבית קפה/מסעדה/בר – לא אוכל מהיר ולא אוכל איטי.
אז עשיתי קאמבק למטבח. בגדול.

פעם הייתי מבשל המון, ואז הפסקתי; אני מתבייש להודות (אבל בכל זאת אודה) שזה קרה בגלל הבריטית. מאז שאנחנו גרים ביחד היא מבשלת לי כמעט כל יום. מה אני אגיד, לא רק מרוקאיות אוהבות לפנק…

את הבישול למדתי כשעברתי לעיר הגדולה בגיל 22. עד אז, לא רק שלא ידעתי להכין חביתה, אלא גם חוש הטעם שלי היה מורכב משניצל/בורקס/צ'יפס/חומוס תעשייתי פלוס מינוס. אבל אז בלית ברירה גיליתי את הסירים והמחבתות, והתאהבתי. הדירה הראשונה שלי הייתה דירת שותפים במלצ'ט 50, והחדר עלה 700 ש"ח (כן, המחירים התעדכנו מאז…). לא היה לי ממש תקציב לאכול בחוץ, אז שמתי בסיר שמן, אורז, ומלח, חיכיתי 20 דקות, טעמתי, ירקתי וזרקתי לפח. וואו זה היה דוחה.

כמה חודשים אחרי זה כבר הכנתי ארוחות לחברים. זה היה הדבר הכי כיף עבורי לעשות ביום שישי. לקום, לשתות קפה, לתכנן ארוחה עם ארבע חמש מנות, ללכת לשוק הכרמל עם תיק גדול, לסמס לחברים שיבואו בערב, או אחה"צ (ושיביאו בירה/יין/חלה), לחזור הביתה ולבשל שעות ארוכות. כשכולם היו נכנסים וטורפים את האוכל, אני כבר ממש לא הייתי רעב, וגם בדר"כ לא נשאר לי יותר מדי כוח להיות חברותי. אבל האושר שיש מלהאכיל אנשים שאתה אוהב עם משהו שעמלת עליו, זה אושר גדול. אני מכיר כמה סבתות שזו הדרך שלהן להאריך חיים.

בכל אופן מאז עבר הרבה זמן, גדלתי, נהייתי עסוק, ובשנים האחרונות בישלתי הרבה הרבה פחות.

עכשיו, עם האתגר של התזונה הפליאוליטית, האתגר כפול. הרבה מהמרכיבים שאני רגיל לשחק איתם – האורז, הפסטה, הקמח, השמנת – אסורים. אבל אין מה לדאוג, יש אתרים מצוינים למתכוני פליאו, אפילו בארץ – למשל הבלוג של איימי - שגם היא נמצאת בקבוצת הפייסבוק של האתגר-30-יום, והיא כל יום מוציאה לנו שם את העיניים עם מתכון אחר.

הבריטית אפילו הורידה לי אפליקצייה לאייפד עם מתכוני פליאו קסומים. אבל אין ספק שהכי כיף, זה לנסות לבד.

אז הנה סלט של לקטים – יש בו הרבה הפתעות קטנות, הוא חם, משביע ולוקח להכין 10 דקות הכל כולל הכל. בחיי.

מה צריך:

- חופן גדול של תרד

- 200 גרם פטריות שמפניון

- 100 גרם אפונה טרייה (אפשר גם קפואה, העיקר לא יבשה. אם קפואה, אז להפשיר לפי ההוראות על השקית)
- קצת חמוציות, אגוזים, זרעי פשתן או וואטאבר מהז'אנר הזה

- שן שום ענקית, או שתיים רגילות – לקצוץ

- שליש לימון או לחלופין קצת חומץ תפוחים

- מלח גס

מה עושים:
- מחממים מחבת בטירוף

- שמים בה שמן זית לפי האופי

- מטגנים את הפטריות קלות ככה שתי דקות

- מוסיפים את השום הקצוץ ומטגנים עוד איזה דקה עד שיש ריח מגרה

- מוסיפים את האפונה, ובוחשים איזה שתי דקות נוספות, אבל שכלום לא יישרף

- בקערה שמים את החופן של התרד, מעל שופכים בעדינות את החומרים מהמחבת

- זורקים על זה קצת חמוציות, שברי אגוזים וכו'

- מפזרים מעט מלח גס

- וסוחטים לימון/חומץ תפוחים מעל

- מערבבים קלות ומתקשרים לפופאי לומר שאתם תכף באים!

// ליאור פרנקל

שנה עמוסה עברה על מארקי צוקרברג, האיש והכפכפים. הוא הנפיק את פייסבוק בבורסה, התחתן עם פריסילה צ'ן וגם יצא לשופינג. בין השאר הוא קנה את פייס-דוט-קום הישראלית, וגם את אינסטגרם – במיליארד דולר.

באוגוסט האחרון שברה אפליקציית שיתוף התמונות שיא חדש, כשעקפה את טוויטר במובייל במספר המשתמשים היומיים (עם 7.3 מיליון משתמשים יומיים לעומת 6.9 מיליון לטוויטר) וגם במשך הזמן בו מבלים המשתמשים באפליקציה. מי שעוקב אחרי הסדרה הזו מתחילתה, בטח מרגיש כמוני שזה ממש לא השיא האחרון שהם הולכים לשבור, אפילו אחרי שפייסבוק רכשו אותם. מארקי בטח גאה בעצמו.

זהו הפרק השישי המספר את תולדות האינסטגרם. למי שלא היה פה מההתחלה, עדיף קודם לקרוא את זה או את זה.

אבל רגע לפני שנתחיל, בואו נראה פארודיה על מה היה קורה לו מארק צוקרברג היה גונב את אינסטאגרם במקום את פייסבוק:

בפוסט הזה ננסה להבין למה פייסבוק רכשו את אינסטגרם חודש לפני ההנפקה שלהם, ולמה המחיר הזה הוא קביל עבור פייסבוק. זהו מהלך היסטורי – וככזה אין לו אמת אחת, אלא הרבה פנים, אז אני אעלה פה כמה מהתזות המובילות, ואתם תשפטו בעצמכם.

אז נתחיל בתזמון: פייסבוק הנפיקה את המניות שלה בבורסה בחודש מאי 2012. הרכישה של אינסטגרם באפריל היא בפירוש מהלך שהעלה את ערכה של פייסבוק בעת ההנפקה. ועכשיו למה:

פייסבוק רכשו את אינסטאגרם כדי להסיר איום

אינסטגרם היא רשת חברתית שמתקדמת הרבה יותר מהר מפייסבוק, טוויטר או לינקדאין.
מאידך, פייסבוק היא עדיין פלטפורמת שיתוף התמונות הגדולה והמצליחה בעולם. בתוך אוסף הטכניקות שבו משתמש בוחר לספר לעולם מה עובר עליו – סטטוסים, תמונות, וידאו, שיתוף אתרים וכו' – התמונות הן באופן מהותי הדרך האהובה ביותר על משתמשי פייסבוק. אפליקציה אחרת שעושה רק את זה, והרבה יותר טוב, היא בפירוש איום להפוך את פייסבוק למקום בו משתפים הרבה פחות תמונות, כלומר, להוריד את רמת השימוש בפייסבוק.

אחרי ההנפקה, פייסבוק צריכים רבעונים עם הכנסות חזקות וגידול ברווח
הערך של פייסבוק נופח מאד לפני ההנפקה. כדי לשמור עליו מנופח צריכה פייסבוק להראות רבעונים חזקים כדי לשמור על המשקיעים שלה, ולשכנע חדשים להצטרף פנימה (אגב, נכון להיום הם לא ממש מצליחים בזה…). מארק רוצה להפוך חברה שמוערכת במאה מיליארד דולר לחברה של טריליון דולר. איך עושים את זה? במגוון ראיונות עם מארק הוא אומר את זה כל פעם – המפתח הוא המובייל. פייסבוק חזקים מאד במובייל אבל עוד לא עושים שם כסף. רכישה של צוות מאד חזק, עם עשרות מיליוני משתמשים במובייל – זו השקעה מעולה.

פייסבוק רוצים את המידע שיש לאינסטגרם עליכם
אינסטגרם יודעים עליכם – בין השאר – איפה הייתם כשלקחתם כל תמונה; מי אוהב לראות את התמונות שלכם; מה התחביבים שלכם; איזה אוכל אתם אוהבים; עם מי אתם נמצאים בשעות הפנאי שלכם וכולי. המידע הזה שווה המון-המון-המון כסף כי מפרסמים עושים ממנו מטעמים. והיופי הוא, שאתם, בהתנדבות, נותנים את המידע הזה בחינם לאינסטגרם (ועכשיו גם לפייסבוק). המון מידע, על יותר מ-80 מיליון משתמשים. מותגים התחילו כבר להשתמש באינסטגרם, ויש סיכוי שאתם גם עוקבים אחריהם שם, בשיא התמימות.

מרגישים שקצת חוגגים עליכם? לא נורא. לפחות אתם נהנים מאינסטגרם בחינם…

// ליאור פרנקל

חצי מאתגר 30 היום מאחוריי. אני עומד על קו המחצית עם מסקנות ביניים: איבדתי שניי קילו וחצי, אני יותר אנרגטי במשך היום, והפסקתי לרצות לבקר במקרר פעם בשעה. יש מצב שגבהתי בסנטימטר וקצת.

זה נשמע כאילו אני ממש ממליץ על פליאו – תזונת האדם הקדמון – אבל לא כך הדבר. כלומר, לא שאני לא ממליץ, אבל לא תשמעו ממני מילת שכנוע לכאן או לכאן, לפחות עד שאסיים את 30 היום ואסכם לעצמי את החוויה. המדיה הדיגיטלית מלאה בהמלצות תזונה לא זהירות, בכתבות שמספרות רק על חצי כוס מלאה, ובהפחדות יו-טיוב שנראות כמו הרצאה של מישהו מערוץ הקניות (כן גארי, אני מדבר עליך).  בכלל, לאחרונה נראה כאילו עניין התזונה הפך לזירת קרב פוליטית (כאילו שחסרות פה כאלה) – טבעונים מציקים לצמחונים, אלו מגנים את הקרניבורים; נטולי הגלוטן מגחכים לעומת דלי הפחממות, ומעריציו של אטקינס תוקפים את הדיטוקסרים. נהייה פה פוד-פייט, אבל לא מהסוג הכיפי.

מקור: nadinestudio.com

אני לא רוצה להוסיף לאנדרלמוסיה הזו. המסקנה שלי מכל הסיפור היא, שבגלל שתזונה חשובה לפחות כמו קריירה בחיים, חשבון פשוט, או מסורת ישראל – צריך ללמד אותה באופן פלורליסטי, כבר בבית הספר, על כל גווניה. תלמידים צריכים לדעת שיש הרבה ברירות שיכולים לעזור להם להיות פחות שמנים, יותר מרוכזים ובריאים; ואף אחת מהברירות האלה לא כוללות ביג וופר עם חצי ליטר קולה ו-300 גרם צ'יפס.

אוי צ'יפס, איך שאני מתגעגע אליך. מזל שבפליאו מותר קצת בטטה. אז בוא נעשה עם זה משהו.

שוקי עוף עם בטטה בתנור, ברוטב דיז'ון ושום (4 מנות יפות)

מה שצריך:
- קילו ורבע שוקי עוף יפים (אל תתקמצנו, זה עושה את ההבדל)
- שלוש בטטות גדולות, מקולפות, חתוכות לפרוסות בעובי 1-2 ס"מ, ואז כל פרוסה לחצי
- 2 כפות חרדל דיז'ון
- שמן זית
-  4 עד 6 שיני שום, מקולפות וקצוצות
- כפית פפריקה מתוקה, חצי כפית פפריקה חריפה, קורט בהרט (מעירקי אמיתי)
- צ'ילי חריף – יבש או הרוטב התיאלנדי (זה עם התינוק שנראה כמו בודהה)

לתוספת סטייל פליאו:
- עגבניות שרי אפויות עם בזיליקום (מתכון קליל בהמשך)

איך עושים:
-  מחממים תנור ל-180, שמים בתבנית נייר אפייה.
- בקערה גדולה שמים שמן זית בנדיבות (שלוש כפות), דיז'ון, חריף, פפריקות, מלח פלפל, בהרט, השום הקצוץ.
- מערבבים טוב טוב, ומוסיפים את השוקיים לקערה. עכשיו מעסים את השוקיים ברוטב עד שהוא נטמע בתוכן. (המהדרין ישימו את השוקיים עכשיו במקרר לכמה שעות כדי שיספגו את המרינדה. אני תמיד רעב מדי בשביל השלב הזה).
- מפזרים את השוקיים על התבנית, ובניהם את הבטטות. על הכל בוזקים עוד שמן זית מלמעלה סטייל חיים כהן. בנדיבות. אם נשאר רוטב, מורחים עם הידיים על הבטטות.
- מכניסים לתנור ל-45 דקות מכוסה בנייר כסף, ועוד 15 דקות לא מכוסה שישחים.
- מוציאים, ומאכילים את מי שבסביבה. הוא ילקק את הצלחת. ליד העוף והבטטה, אפשר להגיש את השרי.

מתכון בונוס – עגבניות שרי אפויות עם בזיליקום

בתוך רבע שעה, תהיה לכם תוספת טעימה בטירוף, בניחוח איטלקי, ברוח הפליאו.

- תבנית תנור, נייר אפייה, כמה עגבניות שרי שאתם רוצים, חצויות לשתיים.
- להניח העגבניות על התבנית עם האמצע החתוך כלפי מעלה, מעליהם בוזקים מלח, פלפל, עלי בזיליקום ושמן זית
- רבע שעה ב-180 (הי, שימו אותם עם העוף מלמעלה ותחסכו זמן). תחרכו אותן טיפה, זה סקסי.

זהו! מעדן שנשמר במקרר גם כמה ימים קדימה. אפשר לאכול עם כל דבר (אני מנשנש אותן כשמשעמם לי).
// ליאור פרנקל

סטיב ג'ובס לא סיים תואר באוניברסיטה מעולם.

קראתם נכון. האיש שהביא לעולם את הממשק הגרפי למחשב, את העכבר, את המקינטוש, את האייפון, את האייפד, את חברת פיקסאר עם "צעצוע של סיפור" ו-"למצוא את נמו" – אף פעם לא קיבל תואר אקדמאי.

סטיב הוא ילד מאומץ. אמו הביולוגית הסכימה לחתום על מסמכי האימוץ בתנאי שימסרו אותו להורים שהם שניהם בוגרי קולג', שמתחייבים לשלוח גם אותו לקולג'. ההורים המיועדים ענו על הדרישות, רק שברגע האחרון הם התחרטו כי החליטו שהם רוצים ילדה ולא ילד, ולא לקחו את סטיב. בסופו של דבר הוא נמסר למשפחה דלת אמצעים, בה ההורים לא סיימו קולג'. אבל כדי לכבד את האמא הם אספו דולר לדולר כדי שיוכלו לשלוח את סטיבי לקולג' כשיהיה גדול. וכך היה.

אחרי חצי שנה סטיבי החליט שהקורסים שהוא לקח לא יועילו לו יותר מדי, ושהוא לא רוצה לבזבז את הכסף של ההורים שלו על הקולג' היקר, והוא הפסיק את הלימודים.

ג'ובס הצעיר. לא סיים תואר, אבל אכל מעץ הדעת

אבל הוא לא הפסיק ללמוד. הוא המשיך ללכת לקורסים אחרים במשך 18 חודשים ללא תשלום. חלק מהקורסים שלקח השפיעו על כולנו בצורה שלא תאמן. תכף נספר איך בדיוק.

בשנת 2004 התגלה אצל סטיב סרטן בלבלב, וחייו ניצלו אחרי שהוציאו לו את הגידול. ב-2005 סטיב הגיע לסטנפורד (הקולג' שמפורסם בזכות אלפי הבוגרים שלו שהקימו סטארטאפים בלי סוף, למשל פייסבוק ואינסטאגרם), ונשא נאום מדהים בפני הבוגרים של אותה שנה. נאום של אדם שראה את הסוף קרב, וקורא לבוגרי הקולג' לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלהם.

הרבה סטונדטים מרגישים חוסר בטחון בקשר לתואר בו הם בחרו. הם לא בטוחים שהם הבינו מה הייעוד שלהם בעולם הזה, מה המקצוע שהם באמת רוצים בו, והאם הלימודים שווים את הזמן והמאמץ.
באותו נאום, ג'ובס מסביר שבחיים הנקודות מתחברות לכדי סיפור שלם. אבל את החיבור של הנקודות אפשר לראות רק בדיעבד, אי אפשר לחזות מראש איך הן יתחברו. כלומר, אי אפשר לצפות לדעת את התשובות לפני שהתחלת ללכת בדרך. צריך להמשיך ללכת, ולוודא שאתה עושה משהו שיש לך אליו תשוקה, גם אם אתה לא יודע מה יצא מזה.

אחרי שהפסיק את תשלום שכר הלימוד, ג'ובס התחיל ללכת לקורס קליגרפיה – אמנות כתיבת האותיות. שם הוא נחשף ליופי של האותיות והכתב – איך בחירת הרווח בין אות לאות, סלסול האותיות והמבנה הכללי שלהן, משפיע על הפונט והתחושה שהוא נותן. סטיב התחיל לשים לב למודעות ולשלטים באוניברסיטה, ואיך הכתב שלהם נבחר כדי לשדר משהו ספציפי, מתי זה עובד טוב ומתי לא. הוא לא ידע אז שעשר שנים מאוחר יותר, הוא ישתמש במה שלמד כדי לשנות את עולם הפונטים הממוחשב.

בואו נזכר איך נראה הפונט בעולם המחשוב לפני שג'ובס השפיע עליו:

הפונטים אמנם נראים מיושנים, אבל תשוו את זה לפונט המכוער של הטרמינל מלמעלה ותבינו שזו הייתה מהפכה

תשוו את זה לפונטים היצירתיים של המקינטוש הראשון מ-1984, עשר שנים אחרי שסטיב למד בקורס הקליגרפיה:

בדיוק. חשבתם שג'ובס המציא רק את האייפון והמקינטוש? מסתבר שהוא גם זה שאחראי לכך שהמחשב שלכם יודע להציג פונטים יפים. האייפון היה הטלפון הסלולארי הראשון שידע להציג כמות גבוהה של פונטים שונים, באיכות מעולה, וזו אחת הסיבות שהממשק שלו נראה כל כך טוב. אתם יודעים מי אחראי לכך.

פונטים Sans Serif – ג'ובס למד בקורס למה בדיוק אלו פונטים יותר "קריאים"

מה המסקנה מהסיפור? אתם אף פעם לא יכולים לדעת איך מה שתלמדו בסמסטר הזה ישפיע על החיים שלכם בעתיד, ובתקווה גם על חיים של אנשים אחרים. אז אל תגידו "למה אני צריך את זה?", במקום זה תוודאו שמה שאתם לומדים מעניין אתכם, מסקרן אתכם, גם בלי לדמיין מה בדיוק התכלית שתהיה לקורס הזה בעתיד.

אז שתהיה שנת לימודים פורה.
ולמי שרוצה לראות את ההרצאה שסטיב נתן בסטנפורד בשלמותה, הנה זה:

// ליאור פרנקל

לאחרונה רחרחתי קצת פיצה והסנפתי סופלה שוקולד של אחרים, אבל הם לא נגעו בבדל שפתיי, לא זרמו לתוך בטני, ולא נענעו לי את רמות האינסולין. הגעתי בשלום ליום ה-21 באתגר ה-"30 יום בתזונת הפליאו".

אחד ההבדלים המהותיים בין האדם הקדמון לאדם המודרני, בייחוד המערבי, החילוני, זה ההשלמה עם הגורל. ההשלמה עם העובדה שהטבע יותר גדול, מסתורי, ומלא הפתעות ממה שהיינו רוצים להאמין. האדם המערבי הלא-קדמון מאמין שהוא בשליטה. מאמין שאם יאכל טוב, יעשה יוגה וספורט, אם ידאג לעצמו הוא יחיה לעד. או לפחות עד מאה ועשרים.

האדם המערבי לא אוהב לפגוש את הקובני בן המאה שעישן סיגרים מאז גיל 12, או את הזקן מפלורנטין בן ה-90 שאכל 90 אחוז מחייו מאכלים מלאים בפחמימות, מרגרינה וגלוטן. הם מרגיזים אותו, כי סיפרו לו במגזין, בטלוויזיה, בבלוגים, שמי שיאכל המון בורקס יחלה במחלות לב, ומי שיאכל המון חריף יקבל צרבת ואולקוס, ומי שיעשן סיגרים יקבל סרטן.
סיפרו לו שהוא יכול להשפיע על החיים שלו, וזה נשמע כל כך משכנע, עד שכשקורה משהו מחוץ לכללים האלה, הוא פשוט לא יכול להאמין לזה.

לכן כשלפני שנה בדיוק, דני בר – מהדמויות הבריאות ביותר שהכרתי בחיי – התמוטט ומת בגיל 29, ככה פתאום, אף אחד לא יכל להאמין לזה.

אני לא מתכוון להעציב פה אף אחד, כי דני היה לא רק הילד הכי בריא, רזה, יפה ומוכשר בסביבה, אלא גם הכי שמח, מחייך, ומישהו שהדביק באהבה שלו ובמוזיקה שלו מאות ואלפי אנשים. הוא עכשיו מחייך מלמעלה, ואם אני אנסה לדכא מישהו בשמו, הוא יגחך עליי "חרגול, תרימי!"

אז אני לא אספר פה עד כמה דני שינה את החיים שלי, או כמה המוזיקה שלו הייתה מדהימה; איך המסיבות שלו גרמו לאנשים לאהוב אחד את השני, בניגוד לניכור המקובל; איך בשבוע האבל למותו חצי מהמועדונים בעיר ביטלו את המסיבות שלהם, כי הם פשוט לא יכלו לדמיין את הלילה בלי דני; או איך ההלוויה שלו הייתה מוצפת בהמוני אנשים, שהרבה מהם לא הכירו את האחרים, פשוט כי לדני היו חברים באינסוף "מעגלים"; וכמה מקסימים ההורים שלו, אחיו ואחותו שמזכירים אותו עד כדי כאב…
ובעיקר אני לא רוצה לספר איך הייתה השנה האחרונה בלעדיו. אפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול, כי העיניים ישר מתמלאות…

אני רק אספר לך דני, שעכשיו, כמו שתמיד ניסית לשכנע אותי, אני אוכל מלא אגוזים וחמוציות, אפילו מרים לכבודך שוטים של עשב מדי פעם בשביל הצחוק, ושקניתי אופני סינגל ספיד, וקראתי להם על שמך, אני אפילו עושה איתם כושר, אתה מאמין? כי אני רוצה להיות קצת כמוך דני, איך אפשר שלא לרצות…  יש אנשים שחיים עד גיל מאה ולא הזיזו אף צדף בעולם הזה, אתה חיית רק 29 ואפילו כשאתה לא כאן אתה עדיין מזיז סלעים.

חצי שנה למותו של דני, מועדון הבלוק התמלא באהבה בערב לזכרו

היו לך המון תוכניות ומזימות שלא הספקת לעשות. גם לנו היו תוכניות עליך. יש משפט ביידיש שסבתא שלי תמיד אומרת: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט." – כשהאדם עושה תוכניות, אלוהים צוחק.

ת'כלס.

אז לכבודך, דני, ביקשתי מהבריטית את המתכון לעוגיות האהובות עליך.
עוגיות שיבולת שועל שהיית אוכל אצלנו ישר מהתנור, וחוטף כוויות בלשון. אלו עוגיות מדהימות, משביעות, ו(למרות שהן לא פליאו) הן גם קצת בריאות כי יש בהן שיבולת שועל + צימוקים/חמוציות.

המתכון מתאים ל20-30 עוגיות, אבל הבריטית אוהבת להכין אותן ענקיות… ככה אפשר לנשנש אחת במקום ארוחת בוקר. תרימי.

מה צריך:
- שלושת רבעי כוס חמאה בטמפרטורת החדר
- כוס סוכר חום (עדיף בהיר)
- ביצה גדולה
- שלושת רבעי כוס קמח
- חצי כפית סודה לשתיה
- חצי כפית מלח
- חצי כפית קינמון טחון (חשוב מאד! זה עושה את הריח המדהים)
- כפית תמצית וניל
- שלוש כוסות של שיבולת שועל (מהקופסא העגולה של הקוואקר, זה עם הפקק גומי הצהוב)
- כף צימוקים (או חמוציות)
- והמרכיב הסודי – כף גדושה בגולדן סירופ. זה המייפל של הבריטים, אפשר להשיג בארץ. (אם אין, שימו דבש, אבל אל תספרו לי על זה).

מה עושים?
- מחממים תנור ל-180 מעלות, ומכינים שני מגשים עם נייר אפייה.
- מערבבים ביד או במיקסר את הסוכר והחמאה בקערה עד שהם עיסה קרמית בלי גושים.
- מוסיפים ביצה ותמצית וניל ומערבבים טוב טוב.
- בקערה שנייה, מערבבים טוב קמח, סודה לשתייה, מלח וקינמון.
- עכשיו שופכים את אחת הקערות לשנייה ומערבבים עד שהעיסה אחידה.
- לבסוף, שופכים פנימה את שיבולת השועל והצימוקים, ומערבבים טוב טוב. ואז מוסיפים את הגולדן סירופ ומערבבים.
- מרטיבים את הידיים, וצרים את העוגיות. מניחים על תבניות האפייה במרחק 5 ס"מ אחת מהשניה (כי הן יגדלו!). ואז מועכים אותן קצת שיהיו שטוחות. לשים לב: בשלב הזה הן לא צריכות להיות יפות או סימטריות.
- אופים 12-15 דקות. הן צריכות להיות קצת זהובות בצדדים, אבל עדיין רכות טיפהלה רטובות באמצע שלהן. לא לשרוף…
- להוציא מהתנור ולתת להן להתקרר טיפה. זה הזמן שהן הופכות להיות פריכות.
- לאכילה סטייל דני: לגנוב אחת ישר מהתנור, לחטוף כוויה בלשון, לתת לבריטית מחמאות, ולאכול עוד אחת. את השאר לקחת הביתה בקופסא.

אזהרה: אם יש דפיקות בדלת, זה השכנים שהגיעו בגלל הריח.

- "לא נראה לי שהאדם הקדמון אכל קציצת המבורגר עם חסה ועגבניה"

- "פפריקה? לאדם הקדמון הייתה פפריקה?"

- "עוף בתנור? מרק על כיריים? נראה לך שהאדם הקדמון בישל?"

27 יום בתוך אתגר 30 יום בתזונת האדם הקדמון, והשאלות לא מפסיקות. אני יכול להבין למה, הקונספט הזה של אכילה כמו בארני פלינסטון הוא די מעניין. גם הספקנים הגדולים, שלא יכולים לסבול את המחשבה שאכילת חלבונים מן החי היא דווקא כן בריאה, או את הטענה שארוחת בוקר היא לא הארוחה החשובה ביום, יותר נכון, היא ארוחה די מיותרת ועדיף לגוף לצום עוד כמה שעות כדי לרענן את המאגרים שלו – אפילו הספקנים האלה – מתעניינים בקונספט הזה.

<<מקור: mytvmoments.com>>

אז לשאלות האלו אני מנסה לענות בצורה בהירה: אני – ורבים אחרים שחיים עם תזונת הפליאו – לא באמת מנסים לחיות כמו האדם הקדמון. רובינו לא נוותר על אנטיביוטיקה במקרה הצורך, לא לובשים תחתונים מפרווה מנומרת (רק כי זה מגרד), וגם לא מושכים את האישה למטבח מהשערות שלה. אנחנו לא אוכלים בשר רקוב מלפני חודשיים, ואנחנו כן אוכלים ירקות שייתכן והאדם הקדמון לא הכיר כי הם לא צמחו באפריקה – איפה שהוא בילה את רוב מיליון וחצי השנים הראשונות שלו.

מה שהפליאו גורס הוא, שישנם עקרונות תזונה, שחייו של האדם הקדמון הם רק הוכחה לנכונותם. למשל, שעודף פחמימות וסוכר גורם למחלות רבות, למשל שמוצרי חלב לא מתעכלים אצלנו כל כך, למשל, שאכילת שומנים (בעיקר רוויים) – זו הדרך הטובה והבריאה לרזות. כמו שכתבתי בכל אחד מהפוסטים עד עכשיו – אני לא מתכוון להמליץ או להטיף למישהו לעבור לתזונת פליאו, אני עושה על עצמי ניסוי, ומשתף אתכם בתוצאות.

אז בנתיים התוצאות: 3 וחצי קילו ירדו להם, אני לא עייף יותר באמצע היום, וכאבי הבטן נעלמו כלא היו מעולם. בקרוב אני אעשה בדיקות דם, ואראה אם יש מפגעים – נגיד עלייה בכולסטרול הרע, טרגליצריטים, או ירידה במינרלים מסוימים.

עד אז, החורף הגיע, אז בוא נכין מרק זוקיני – קליל וטעים בטירוף. וריאציה למשהו שראיתי פעם בתוכנית של חיים כהן  - אז הקרדיט מגיע לו… למי שבדיאטה – אין בזה קלוריות, אתם יכולים לחסל את כל הסיר וזה כאילו לא אכלתם כלום…

מה צריך:
- 3 או 4 זוקיני גדולים – חתוכים בגסות, אני מעדיף עם הקליפה
- בצל ענק – חתוך בגסות
- חופן גדול עלי בזיליקום – להשאיר כמה בצד לקישוט בסוף
- חופן עלי פטרוזיליה
- המון שמן זית, כלומר נגיד 3-5 כפות…
- כפית פפריקה חריפה (אפשר גם חצי שאטה למחריפים הרציניים)

- (אופציונאלי) כפית תבלין טוסקנה – להשיג בשוק לוינסקי
- כפית שטוחה מלח גס, פלפל גרוס טרי
- כוס מים

מה עושים:
- זורקים הכול כולל הכול לסיר,  אש גדולה, עד שהמים רותחים, מערבבים קצת
- מכסים את הסיר, אש קטנה, 20 דקות בטיימר
- מורידים מהאש, ומרסקים עם זרוע בלנדר – לא עד הסוף, תשאירו קצת חתיכות זה כיף
- להגיש ומלמעלה לשים קצת בזיליקום טרי, ולפורר מהטוסקנה.

בתיאבון!

// ליאור פרנקל

ה"קניון של אמריקה" במדינת מינסוטה הוא הגדול ביותר בארצות הברית. אפשר להכיל בתוכו שבעה אצטדיונים של הניו-יורק יאנקיס, ועוד ישאר מקום. בקניון מעל ל-520 חנויות, ויותר מ-40 מיליון מבקרים בו כל שנה.

לרבים מאיתנו שביקרו בקניוני הענק בתאילנד יצא לשמוע את המשפט "אנחנו לא יוצאים מפה עד שאני לא עוברת בכל קומה, ומכסה כל חנות בקניון הזה. מצידי שייקח עד הלילה. אם לא, אנחנו חוזרים מחר…".

נניח שהיית רוצה לבקר רק לחמש דקות בממוצע בכל חנות ב"קניון של אמריקה" – כדי לראות מה יש שם, אם הפריטים מוצאים חן בעינייך, אם זה מתאים לסטייל שלך, ובחלק מהחנויות גם למדוד, לשמוע עצה מהחברה ואולי לקנות – היית צריכה ארבעים ושלוש שעות כדי לכסות הכול. זה אומר חופשה של שבוע עם אוהל ליד הקניון במיניסוטה.

אבל יש קניון שכולנו מכירים והוא גדול פי כמה. זוהי חנות האפליקציות של אפל – iTunes. לקרוא למקום הענק הזה "חנות אפליקציות" זה מביך, אז בואו פשוט נקרא לו "קניון האפליקציות". יש בו יותר מ-650 אלף אפליקציות (נכון ליולי 2012).

נאמר שהיית רוצה לעשות את אותו תרגיל כמו שעשית ב"קניון של אמריקה", גם בקניון של אפל.  כלומר, לעבור על כל הקניון, ולבקר "רק" חמש דקות בכל אפליקציה; לקרוא מה היא עושה, להתרשם מצילומי המסך, לקרוא את ההמלצות של המשתמשים, לעבור על הפיצ'רים, לנסות חלק מהאפליקציות בעצמך, לשאול חברים מה הם חושבים. כמה זמן דרוש לזה? האם שבוע באוהל יספיק?

לא ממש.  חישוב פשוט מראה שתצטרכי קצת מעל שש שנים, ללא שינה.
אני אכתוב את זה שוב – כדי לבקר "רק" 5 דקות בכל אפליקציה באפסטור, צריך מעל שש שנים ללא שינה. אם אתה ממש זריז, אולי תצליח לעשות את זה בשנה…

אבל גם זה אבוד מראש, כי בכל שנה מספר האפליקציות של אפל גדל בערך במאתיים אלף.  אפילו ברחוב סומסום כבר הבינו את זה:

כלומר, אנחנו צריכים לחיות עם העובדה שלא נזכה לראות (שלא לומר לנסות) 99 אחוז מהאפליקציות אי פעם. בהן אפליקציות יפות, מדהימות, כאלו שיכולות לפתור לך בעיות של ממש, למלא משימות במקומך, או לעזור לך להעביר את השעמום הקרוב בצורה הכי כיפית או מדהימה… מתסכל, לא?

הגיקים של האפליקציות חושבים עכשיו "טוב, בשביל זה אני קורא את הבלוגים הכי מעולים שסוקרים אפליקציות, שואל את החברים שלי מה הם ממליצים, וחוץ מזה, אם יש אפליקציה שהיא באמת מעולה, היא תצוף על פני השטח."

מצטער לנפץ לכם את האשליות, אבל לא זה המצב. כמו בכל שוק מוצף, כנראה שהגיעו אליכם כמה אפליקציות בודדות שהן אכן מעולות. אבל רוב האפליקציות שתתקלו בהן, הן כאלו שהמפתחים הצליחו לעשות להן יחסי-ציבור, או להשקיע כסף בשיווק שלהן, או לייצר להן הייפ מגניב, או שסלבריטי שאתה אוהב מקדם אותן. אלו הן לאו דווקא היעילות, או היפות, או אפילו המושקעות ביותר שחבויות באפסטור.

אם שניים סינים עם כינור גדול ישבו בצד הכביש במשך שנה ויפתחו את האפליקציה המושלמת שתגרום – נגיד – לאמא שלך להפסיק להציק לך, סיכוי טוב שלא תשמע על זה לעולם. אפילו האתרים שתפקידם לסקור את האפליקציות בקניון, לא יכולים להספיק לעבור על יותר מ-500 אפליקציות חדשות שיוצאות כל יום. הן בקושי בודקות 5-10 חדשות ביום.

<credit: texually.org> 

את הסיטואציה המתסכלת הזו הבינו זריזי המחשבה – הסטארטאפיסטים – כבר לפני שנתיים, והם מנסים לטפל בה בכל מיני דרכים מעניינות, אותן אני אסקור בהמשך. קניון האפליקציות של אפל (וכן של אנדרואיד, מיקרוסופט וכו') הולך להיראות אחרת לגמרי ממה שאתם יכולים לדמיין.

…Stay Tuned

//ליאור פרנקל

ההיסטוריה חוזרת. אבל תמיד בצורות חדשות, מפתיעות, שרק מבט לאחור – מגובה 100 אלף רגל – מאפשר לנו להיווכח בכך.

בינואר 1848, ג'יימס ווילסון מרשל הבחין בנחל שבעיירה Coloma, קליפורניה, בשלוש אונקיות של זהב. בתוך כמה ימים העיירה התמלאה במחפשי זהב, ובחודשים הבאים קליפורניה הוצפה באנשים שבאו לגלות זהב. מדהים, אבל זו אחת הסיבות שהיום זו המדינה השלישית בגודלה בארה"ב. בשנתיים הבאות התגלה המון זהב במדינה, והמגלים הראשונים התעשרו בצורה מדהימה. סאן פרנסיסקו ומה שהיום הוא הסיליקון וואלי, הפכו לערי רפאים – כי תושביהם עזבו אותם כדי להגיע לטבע שמסביב כדי למצוא זהב.

באופן סמלי, גם מפתחי האפליקציות הראשונים ש"גילו זהב" באפסטור, מקורם באותו אזור ממש…

An image from the Bancroft Library depicting miners in all their human variety 

זהו הפרק השני בסדרת פוסטים שעוסקת באינפלציה של האפליקציות. בקניון האפליקציות של אפל לבדה, יש כבר יותר מ-700 אלף אפליקציות, וזה לפני שהזכרנו את אפליקציות האנדרואיד, מיקרוסופט שדוהרת קדימה, הטלוויזיות החכמות, אפליקציות לדפדפנים ועוד ועוד… היכולת של המשתמש למצוא את האפליקציות המושלמות ביותר בשבילו אבדה; האפליקציות שצפות למעלה הן אלו שזכו לקמפיינים יקרים, עדיף עם סלבריטיז שמקדמים אותן, ולאו דווקא המוצלחות שבהן, או אלו שיפתרו לך את הבעיות בחיים.

בוא נחזור רגע להיסטוריה…ב-1850, הגיעו השמועות על הזהב לרחבי ארה"ב ואירופה, וגל מהגרים שני שטף את קליפורניה. אבל את מירב הזהב כבר גילו החלוצים הראשונים – במקום עשרות דולרים ביום, המהגרים המאוחרים השיגו זהב בשווי שני דולרים בלבד למרבה אכזבתם. מה שכן, עדיין היו מתעשרים חדשים בסביבה – לא היו אלה מי שחיפשו זהב, אלא אלו שפתחו בסביבה מסבאות, בתי מרזח, הימורים, ארגנו תחרויות סוסים וקרבות תרנגולים, ומסעות באוניה מכל מקום לעבר קליפורניה… נותני השירותים למחפשי הזהב היו המרוויחים החדשים.

למי שלא הבין את האנלוגיה אני אסביר – המרוויחים הגדולים היום בתחום האפליקציות, הם (כמעט ו)לא מפתחי האפליקציות, שנעלמים בתוך הבלגן, אלא אלו שמספקים שירותים למפתחי האפליקציות – שיווק, מיתוג, יח"צ ולמעשה כל שירות שמוכר את החלום של "איך האפליקציה שלך תצוף מעל הרעש". אני חס וחלילה לא רומז שאלו הם שרלטנים, או שהמתודות שלהם לא עובדות; להיפך – אני מפרגן וחושב שיש להם חושים מחודדים ביותר.

Appsfire היא אחת החברות שמנסות לפתור את הבעיה שנקראת "apps discovery" בעגה המקצועית. היא מנסה לעזור לך למצוא את האפליקציות הטובות ביותר, כך שתרגיש שאתה לא מפסיד שום דבר; הם אפילו מנסים להשיג לך "דילים" לאפליקציות המובילות. Appsfire היא בעצמה אפליקציה, שמהרגע שתוריד אותה, תקבל המלצות ותחשף לדירוגים איכותיים של אפליקציות אחרות. האם זה מוצלח? כן. האם זה פותר את בעיית האינפלציה של האפליקציות, או בעצם תורם לה עוד – כי אתה מעודד להוריד עוד ועוד אפליקציות? כנראה שגם כן.

ל-Appsfire אינטרס חזק להוכיח את הצורך בהם, אז הם עשו עבורינו עבודה חשובה במחקר הזה של גילוי אפליקציות. לפי מה שגילו, רובינו לא עוברים את רשימת ה-25/50 אפליקציות הראשונות באפסטור. ברגע שאפליקציה הצליחה להתמקם שם, יש לה סיכויים גבוהים גם להישאר שם – החשיפה שם גבוהה פי אלף (!) ומכיוון שאנחנו לא רוצים לבלות שש שנים בטיול בקניון, אנחנו נעצרים שם. הנה עוד כמה מספרים מדהימים (או מזעזעים אם אתה מפתח של אפליקציות):
- במקרה הטוב, 0.05% מכל האפליקציות יצליחו להגיע להיות יום אחד (מתוך 30 בממוצע) ברשימת ה-25/50 – כלומר, 99.95% לא יצליחו…
- במספרים אבסולוטיים זה אומר שרק 50-350 אפליקציות יצליחו לקבל חשיפה אמיתית, מתוך יותר מחצי מיליון אפליקציות.

מקור: הבלוג של Appsfire

אז להפסיק לחפש זהב? כמו כל סטארטאפיסט אני דווקא אופטימי – כל מי שיצליח לצאת מהקופסא, עדיין יצליח למצוא את הזהב. רק צריך לדעת איפה לחפש…

// ליאור פרנקל

הפוסט הזה נכתב במטוס בדרך לטורונטו. שם אבקר בכנס של חובבי האדם הקדמון.

הכנס נערך באמצע יער קנדי יפיפיה, וההרצאות נערכות בישיבה על העצים, הענפים, והקרקע הבוצית. המוזמנים מגיעים עם לבוש פרוותי מנומר, עגילי אבן, ושיער מקורזל ומסריח. אומרים שההרצאות שם די משעממות – בכל זאת, יכולת הדיבור של ההומו-סאפיאנס לא מפותחת יותר מדי – אבל אני לא יכול לחכות לשייף לי נבוט מענף של העץ, לחבוט בראשה של נערה אקראית ולגרור אותה למערה שליד. על כתף שמאל אתלה אומצה לא-מבושלת – שהרווחתי ביושר בחלק המעשי של סמינר "ציד חיות עשב 101".

לא באמת.

סיימתי בשלום ובגאווה את אתגר 30 היום בתזונת האדם הקדמון. ובנתיים אני ממשיך עם זה עד הודעה חדשה (נראה מה יגישו בארוחת הבוקר במלון).

אני נזכר במחשבות שלי מלפני חודש "מה, באמת אפשר בלי פסטה? בלי אורז? בלי צ'יפס?! …. איך יראו החיים בלי חומוס, בלי בירה, בלי טוסט? " אבל הצלחתי. והאמת? אל תרחמו עליי, זה בכלל לא היה קשה. מה שלמדתי היה הרבה מעבר לאיך הגוף וההרגשה שלי יכולות להשתנות כתלות במה שאני אוכל. למדתי איך אפשר להתמיד בשינוי תזונה כלשהו, עם כמה עקרונות פשוטים:

• תיחום הזמן: העובדה שהאתגר נמשך תקופה מוגדרת מראש – נגיד 30 יום – עוזר מאד להתמיד בו. אתה יכול לספור את הימים לאחור, קדימה, או לצדדים – אבל אתה לא אומר את המשפט "מיום ראשון אני אוכל בריא", וחושב לעצמך "שיט, עד סוף החיים אני לא אוכל יותר פיצה!". אלא, אתה אומר "רק שלושים יום בלי פיצה" – וזה הרבה יותר קל. האמת היא – לא נעים להודות – שהחשק לפיצה ירד לי בצורה דרסטית. הייתי בטוח שבסוף החודש אני אסתער על אחת מארבע הפיצריות בשכונה, אבל עברו עוד עשרה ימים, ועדיין "לא יצא לי".
• קבוצת תמיכה: אני לא מגלה לכם את אמריקה, אבל חשוב להבין כמה זה עוזר. במקרה שלנו – קבוצה בפייסבוק, ממש פשוט. רוצה לומר, בא לכם לאכול בריא/לעשות דיאטה/כל דבר אחר שקשה להתמיד בו? תזמו בעצמכם קבוצה בפייסבוק, תזמינו כמה חברים, ושהם יזמינו גם, ותהיה לכם קבוצת תמיכה במינימום מאמץ. קבוצת התמיכה היא קודם כל מקום לבכות בו כשקשה "אני חייב כבר במבה!", להתוודות על נפילות אם היו "אתמול נשברתי ושתיתי חלב", וגם להחליף מתכונים ולעודד אחד את השנייה.

‎אנחנו אוהבים אותך ליאור! (צילום: visualphotos.com)

• לרשום מה אתה אוכל, ולשתף את זה עם אחרים. טמונות פה שתי מוטיבציות. ראשית, רישום האוכל גורם לך להיות מודע למה בדיוק אתה מכניס לפה. מי שכמוני רגיל לעבור ליד עוגיות וופלים, להעלים חצי מהם, ואח"כ להתפלא לאן הם נעלמו, חייב לנסות את זה. אחרי ה-30 הפסקתי לרשום, אבל המודעות נשמרת – לפה שלי נכנסים דברים רק במודעות מלאה. זה גם גורם לטעם להיות יותר טוב, כי אתה מרוכז במה שאתה אוכל, ומתענג עליו.

  המוטיבציה השנייה היא האלמנט השבטי. כשכולם יודעים מה אתה אוכל, אתה "מתבייש" לאכול דברים שמחוץ לאתגר. קצת פוריטני, אבל רובינו בישראל גם ככה פולנים, או מתנהגים כמו פולנים, אז אם כבר, למה לא להוציא מרגשות האשם משהו טוב? בקבוצת התמיכה בפייסבוק, כל אחד עדכן כל יום מה הוא אכל בדיוק מופתי, במסמך שכל חברי הקבוצה יכלו לקרוא. ראינו מי אוכל הרבה חלב קוקוס, מי מכור לביצים, ומי נפל לחמאה. מובילי הקבוצה – אנשים שכבר שנים אוכלים "פליאו" – תמכו ונתנו טיפים לפי מה שרשמנו שם.

• גישה חיובית, או איך שאני אוהב לקרוא לזה "פלאסיבו". אינספור מחקרים ברפואה ובתזונה הוכיחו שהדבר הבריא ביותר והמועיל ביותר הוא הגישה החיובית. בכל מחקר כזה נותנים גם כדורי פלאסיבו (דמה) לקבוצת מחקר ב', וגם הם מרזים/מבריאים/מורידים כולסטרול.  לכן לא חשוב לי עם התחושה הטובה שלי בזמן האחרון נובעת מתזונת הפליאו, או מהמוח שלי שמדמיין מה תזונת הפליאו עושה לי – העיקר שהתוצאות טובות.

‎ Positive(צילום: visualphotos.com)

אני אסכם את התחושות שהיו לי בחודש האתגר (תזונת פליאו + רכיבה קלילה על אופניים 45 דקות פעם בשלושה ימים):

• אין יותר עייפות באמצע היום (למעט יומיים מתוך שלושים)
• הורדתי ארבעה קילו
• אין תחושת יובש בפה בבוקר
• אין יותר גזים (למעט יומיים מתוך השלושים, כשהגזמתי עם הברוקולי), אין נפיחות בבטן, בכלל – הבטן רגועה
• כמעט אין גרעפסים (למרות שאני מתגעגע קצת, סליחה.)
• כמה חברים טענו שהשיער שלי נראה יותר מבריק (אני לא סגור על זה)
• לא נראה שינוי בעור, למרות שבדר"כ מדווחים על זה בפליאו
• לא הרגשתי שינויים בשינה – כלומר לא ישנתי פחות או יותר טוב

אני אסיים פה במה שכתבתי בפוסט הראשון – איני מטיף ואינני תזונאי. אני לא ממליץ לעבור לתזונת הפליאו, או לא לעבור אליה. אבל אני כן מאד מאד ממליץ לנסות שינוי, פשוט לטובת השינוי. הבודהיסטים מנסים חיים שלמים להיפטר מהסבל. לא לעשות אקזיט, לא לרוץ לממשלה, לא לבנות וילה. קודם כל להפחית את הסבל.  יש מצב שהם צודקים.

אתם סובלים ממשהו? תנסו לעשות שינוי, רק 30 יום, לא צריך לקחת את זה קשה.

//ליאור פרנקל

יום שלישי, אתה כבר 12 שעות במשרד, העיניים יוצאות מהחורים שלהן. החבר "מיצי" מתקשר:

-"יו, אתה מגיע לבירה בבאזזי?"

-"איפה? מה זה?"

-"באזזי. חבוב, זה הוייב, זה ההייפ, זה מה שהתדר היה לפני שפתחו את התדר, זה הבלוק לפני שהתקינו שם את המאסטר מיקסר… אתה חייב להפסיק לעבוד, ולבוא לפגוש אותי לבירה. יש עניינים."

-"שיט, בנאדם, אבל יש לי עוד מלא מה לסגור פה… טוב, איך אמרת? באזזי?"

-"מעולה. צריך הוראות איך להגיע?"

-"עזוב, בשביל מה המציאו ת'אייפון? נתראה שם תוך רבע שעה. ביי"

"ביי."

<<source: www.jokeroo.com>> 

אתה עוצם עיניים לרגע, מדמיין את הקצף של הבירה נלגם, היד מתקררת מהכוס, והכול מרגיש יותר טוב. אתה סוגר ת'מסך, לוקח מפתחות, ארנק, ואייפון וטס לאוטו. בדרך אתה מנסה להיזכר מה אתה צריך לעשות מחר בבוקר – "סוגר" לעצמך פינות כדי שאחרי הבירה תוכל להירדם עם ראש נקי.

הרדיו על 106, אתה פותח חלונות, נותן לרוח לנקות לך את המוח מהשטויות בין האוזניים, והדרך לוקחת אותך…
אחרי שלוש דקות נסיעה לכיוון הבית/התחנת דלק/העבודה הקודמת שלך אתה נזכר שאין לך מושג לאן אתה בעצם נוסע חתיכת אדיוט שכמותך.
אז אתה דוחף יד לתיק, מוציא את האייפון – יד אחת על ההגה – ובמהלך נונשלאנט שחיכית לו מאז שראית ג'יימס בונד בגיל 7 – אתה נוגע בחתיכת המתכת עם הפינות המעוגלות, מפעיל את סירי…

- "?What can I help you with"

- "Hey Siri baby, the one and only, the woman of my life, please take me to the Buzzi"

אתה מחייך לעצמך – איך סטיבי ג'ובס הגאון הזה גורם לי להרגיש כמו ג'יימס בונד… איזה מזל שקניתי אייפון ולא אנדרואיד מטופש… אתה מחכה לתשובה החכמה בעולם מהאישה החכמה בעולם, הרי היא סירי.

-   "I’m really sorry, but I can’t take any requests right now” – אומרת כבודה.

-   "I’m really sorry, but I can’t take any requests right now”  - חוזרת על עצמה המטומטמת.

אתה לא מאמין שזה קורה לך. בדיוק עכשיו החליטו כל העולם ואשתו לשאול את סירי שאלות, אז היא עסוקה מדי מכדי לענות לי?! איך אני אמור למצוא את המקום הזה עכשיו?!

-       “?Siri, where is Buzzie? please” – אתה מתחנן על נפשך, אומר את השם של הפאב בצורה הכי עדינה שאתה יכול, שלא יהיו פה ספקות.

-       “.I don’t know. Frankly, I’ve wondered that myself” – מתחכמת הבת זו*ה…

טוב. לא להתעצבן.

…כנראה המקום הזה כל כך אש שאפילו סירי לא גילתה אותו. סחתיין על מיצי, הוא מעודכן… אני חייב להגיע לשם עכשיו דחוף, ולצלם איזו תמונה או שתיים לאינסטאגרם שייראו מי פה מעודכן באמת… ואז להעלות את זה לפייסבוק… אני אתייג את מיצי… אם אני רק אמצא איך אני אשלח גם לסירי את התמונה, שפעם הבאה היא לא תבוא עם תירוצים… רגע, למה אי אפשר לעשות טוויט באמצעות voice?… אחלה רעיון לאפליקציה… טוב מישהו בטח כבר עשה את זה… רגע, לאן אני נוסע כבר 5 דקות?

אתה נזכר שסירי היא שגעון חולף. הדבר האמיתי זה WAZE. אפליקציית ניווט תוצרת הארץ, חברתית, שיתופית, עם גרפיקה ילדותית כזאת – מה לעשות, ישראלים לא חזקים בעיצוב. יאללה יאללה, מי צריך את סירי הזאת? אני יכול ללמד את סירי כמה דברים על ניווט עם סמארטפון. סירי תתקשר באמצע הלילה לשאול אותי איך מגיעים לבאזזי…

אוקיי. הכול סגור. אחרי שש דקות בהן נהגת לכיוון לא ברור במרכז העיר, הכול הולך להסתדר. רק שאלה אחת קטנה – איפה מסתתר הwaze הזה בטלפון שלי?

אתה עם יד אחת על ההגה, העיניים גולשות למתכת, מחפשות את הוייז. רגע, איך נראה האייקון הזה שלהם? זה W כזה כחול, לא? לא, רגע, נראה לי כתוב ממש waze באנגלית כזה… לא, בטח אייקון של אוטו צעצוע כזה, לא? מממ… בטח אייקון של חיה, לכל האפליקציות הטובות יש אייקונים של חיות…

עיניים חזרה לכביש. כדי לעשות swipe על הטלפון לא צריך להסתכל. גאון הסטיבי ג'ובס הזה. אתה עושה סווייפ עם האצבע – עוד רגע ג'יימס-בונדי – ומחזיר את העיניים למסך…

רגע, בטח שמתי את זה בתוך תיקייה. מממ… בטח בתיקייה של "חדשים"? לא, אולי בתיקייה של "location based"? אין לך מושג… עיניים חזרה לכביש… חזרה למסך… נשבר לך מכל האייכונים האלו. למה אני צריך 200 אייכונים ושבע עשרה תיקיות אם בסוף אני תמיד נכנס רק לפייסבוק? …

עיניים חוזרות לכביש… וואו! כמעט דרסת חתול מסכן…

אתה עוצר בצד. מרים טלפון למיצי, שמתדרך אותך איך להגיע. זה כולה שש דקות מאיפה שאתה נמצא עכשיו על דיזינגוף. בדרך אתה חושב איך זה יכול להיות, איך הסירי והאפליקציות כולם אכזבו אותך. איך כמעט דרסת חתול בדרך למיצי, כי לא הצלחת למצוא את הוייז המ*וין. איך אתה שונא את התיקיות האלה של האפליקציות… אני חייב לנקות את הטלפון הזה כבר מהדברים שאני לא משתמש בהם… אתה אומר לעצמך. פתאום ארון הבגדים שלך הוא לא המקום היחיד שאתה לא מוצא בו בדיוק את מה שאתה מחפש…

אי אפשר עם זה יותר. הגיע הזמן לשינוי. לא יכול להיות שזו הדרך הכי טובה להשתמש במכשיר כזה חכם…

//ליאור פרנקל

נדמה כאילו שנת 2012, יותר מתמיד, הייתה השנה הויראלית*.

השאיפה הגדולה ביותר של כל עסק, של כל וידאו, של כל פוסט, כל משחק, כל ילד, כל ריקוד, כל מוצר – הייתה להיות ויראלי. להתפשט, להשתרג, להתארג ברשת; להתחבר, לעבור מיד ליד, מאימייל לאימייל, מפיד לניוז-פיד; להגיע לצינור, להגיע לCNN, להגיע לסבתות בלי טאצ'-סקרין…

<<אתם יודעים כמוני מי זה האיש הזה, ולמה הוא פה. תגידו תודה שלא שמתי את הוידאו>>

כולם רוצים שהמסר שלהם יעבור, שלא ינוח במקום, יודעים שגם ככה זמן החיים של אלמנט ברשת-2012 הוא קצרצר, יותר קצרצר מזמן החיים של כוכב האח הגדול, או של עש הבית (ואין לי העדפה אישית לאחד משני האחרונים) – אז עדיף כבר שיגיע לכמה שיותר אוזניים/עיניים/ידיים לפני שייעלם כלעומת שבא.

שיעור ישן בהיסטוריה מסביר איך תמיד כשצד אחד מתחזק, מתחכם, הצד הנגדי הופך גם הוא חמקמק יותר, מתוחכם יותר, וחוזר חלילה. עד שמישהו צועד על הירח. וכך – גם האינטרנט – יצור חסר-חוליות גמיש, לומד להגיב לשטויות שלנו, וככל שאנחנו מנסים ללמוד אותו ולעבוד עליו, הוא מצידו מוצא דרכים לצחוק לנו בפרצוף.

אז זה מה שקרה בסופ"ש האחרון. בחור בשם נולאן דניאלס, צילם תמונה של עצמו עם טופס לוטו זוכה מאמריקה. פרס של 587 מיליון דולר. הוא פרסם את התמונה ברשת ואמר שייתן מיליון דולר מתוך הזכייה למישהו רנדומלי, מתוך כל אלו שישתפו את התמונה הזו בפייסבוק שלהם.

נכון לרגע כתיבת הפוסט, התמונה קיבלה מעל מיליון ושבע מאות אלף שיתופים בפייסבוק. הנה קישור לתמונה המקורית, כדי שתוכלו לבדוק כמה שיתופים יש ברגע שאתם קוראים את הפוסט הזה. אני מהמר שזה בקלות יחצה את העשרה מיליון בקרוב.

רגע, אל תרוצו לשתף את זה גם. הבחור עבד על כולנו. האינטרנט ניצח שוב, בגדול.

זה פוטושופ, ברמה אפילו לא גבוהה. אבל עדיין, זה עבד על כולם, ויחלפו כמה ימים טובים עד שהרשת תשקוט.

ובעידן הויראלי, כמו בעידן הויראלי, על כל גל גבוה, יש הרבה קופצים. הנה מה שעשה עם זה – בחוכמתו כי רבה – הסטארטאפ בילגארד (שאחד מבעליו הוא גם כותב ב"מהוזה" – גילוי נאות). בילגארד מספקים שירות ששומר עליך מזיופי עסקאות אשראי שעלולים לעשות עם הכרטיס ויזה שלך. וחלק נכבד מההתמחות של הסטארטאפ – הוא בזיהוי זיופים – מתוחכמים ככל שיהיו.
כיאה למותג של בילגארד, הם מיהרו לזהות את התרמית, והנה מה שהם פרסמו בתגובה:

תגובה מהירה, והולמת. סחתיין.

אותי אישית הסיפור הזה משעשע.

תיקון, הסיפור הזה מדהים אותי. זה שיא חדש בחוצפה של האינטרנט, וביכולת המשוגעת של אייטם מסוים להשתלט על הרשת. ועל תמימות הגולשים. והאמת? אני סקרן בטירוף לראות מה טומן העתיד. העניין הוא, שהכול קורה כל כך מהר, שאני חייב לסיים לכתוב את הפוסט הזה ולחזור לפייסבוק, אני עלול לפספס את הטירוף הבא. ואז מי יספר לכם על זה?

>>>>>

בנתיים, תעשו משהו חיובי, ותשתפו את התמונה הבאה בפייסבוק שלכם. זה למטרה טובה.

//ליאור פרנקל

*נו, לא ויראלי כמו מחלת השפעת; ויראלי כמו הסרטון הזה ביוטיוב שכל החברים שלך ראו, דאמ-איט, אפילו ההורים שלך ראו אותו. תוך שבועיים כולם דיברו עליו.

Dave Brubeck כמעט חגג יומולדת 92 היום.

אם אתם בעניין של ג'אז אתם מכירים אותו. אם לא, אתם לא יכולים להבין עד כמה הוא השפיע על האוזן שלכם, תרצו או לא.

הבחור נמצא על כדור הארץ מאז 1920, למד וטרינריה, השתעמם, והדיקן שלח אותו לזאולוגיה. "הראש שלך לא כאן" הוא אמר לו.
אבל הראש של דייב גם לא היה בזאולוגיה. הראש שלו היה מלא בצלילים, שהיום האוזניים שלנו שומעות. או שמעו. ועוד ישמעו הרבה…

<<טיים מגזין 1956. מקור: ויקיפדיה>> 

אם השם עדיין לא מצלצל לכם, הקטע הבא בטוח יישמע לכם מוכר:

http://www.youtube.com/watch?v=faJE92phKzI

הקטע הזה נקרא Take Five. הכוונה היא לחמישה רבעים – שזה קצב מאד – אבל מאד – יוצא דופן במוזיקה.
הקצב שאנחנו מכירים מהיום-יום הוא ארבעה רבעים: 1,2,3,4 על זה בנויה רוב המוסיקה הפופולרית היום, רוב המוזיקה האלקטרונית, והמוזיקה בMTV. אפילו חלקים גדולים ממוזיקה קלאסית הם בקצב של ארבעה רבעים.
גם שני רבעים: 1,2 הוא מאד פופולרי, ושלושה רבעים: 1,2,3 הוא חזק – אתה מכירים אותו מואלסים, אבל גם ממקומות פחות וינאיים.

מה הכוונה ב"קצב מוכר"? הכוונה היא שכשאתם שומעים את המוזיקה הזו, קל לכם להנהן עם הראש. במועדון, קל לכם לרקוד. באוטו, קל לכם לתופף על ההגה.
ללהקה שמנגנת יחד, קל להיות מסונכרנים כשמדובר בקצב מוכר, ולג'אזיסטים קל לאלתר עליו, כי הם יכולים להתרכז במלודיה, ולא צריכים לחשוב מתי לשנות כיוון…
מה זה קצב לא מוכר? אם אתם נגיד אוהבים מוזיקה בלקנית, או מזרחית אמיתית (מצרית אום-כולתום סטייל) בטח נתקלתם בקצבים אחרים. אתם תתפסו את עצמכם שם עם הראש הרבה פעמים בהנהנון הלא נכון. זו לא אשמתכם, המוח שלנו לא מאומן לקצבים האלו, זה עניין מדעי…

<<לחצו על התמונה כדי לשמוע פלייליסט מדהים של דייב ברובק. מקור: AARP BLOG>>

בכל אופן, חמישה רבעים זה קצב מאד לא-בשימוש. הוא מנוגד לכל אינטואיציה שלנו במוזיקה.
ולמרות שTake Five של דייב לא היה לבטח הראשון שעשה בקצב הזה שימוש, הוא הראשון שהצליח לעשות מוזיקת ג'ז פופולרית עם המקצב הזה.
וזה בעצם התמצית של מה שהביא דייב ברובק לעולם – הוא הצליח לגרום לג'ז המתוחכם, זה שקשה לעיכול, להיות פופולרי.

המוזיקה שלו מזכירה את המקומות עם העץ המיושן, הבר עם השריטות, הויסקי, עשן סיגריות, בניו יורק, בטוקיו, בהוואנה… איפה שכשביקרתי ישבו לידי אנשים שהסתכלו עליי במבט של "ילד, מה אתה עושה פה?".

צודקים. אני פה רק כדי להעריץ.

הנה פלייליסט לכמה מהקטעים המדהימים שלו…

//ליאור פרנקל

לא תמיד צריך תקציב גדול, חברת מיתוג רצינית וצוות מרקטינג מנוסה כדי לשווק מוצר בהצלחה.

האינטרנט מאפשר לכולנו אינסוף הזדמנויות שהדור הקודם יכל רק לחלום עליהם. אפשר בן רגע לבנות תדמית שפעם לקח 20 שנה להשיג…
כמובן שלרוב נכשלים, אבל זה לא אומר שלא כדאי לנסות.  העבודה בסטארטאפ מלאה רגעים כאלו – אתה מאפשר לעצמך לחלום שאתה יכול לעשות הכול בעצמך, בלי עזרה, בלי תקציב, בסיכוי מאד נמוך, רק בשביל החלום שאולי זה יתפוס.

<< כן, גם זו דרך לשווק גנרטורים >> 

אז איך לומדים לשווק מוצר? איך יודעים מה לעשות בלי שיש לך את האמצעים? בלי שמאחוריך אנשים מנוסים ותקציב של 300 אלף דולר לשיווק?
אני עוד לא פיצחתי את זה. אבל אני בוודאות יודע דבר אחד, לחקות מה שאחרים עושים – בניגוד לכל מה שלימדו אותנו כל השנים – זה פשוט לא עובד. 

בעידן האינטרנט כולם מחקים אחד את השני כל הזמן, ובקצב מטורף. התוצאה? המון מ"אותו הדבר". סרטוני השיווק חוזרים על עצמם, האנימציות כבר לא מרגשות.
תעצרו את השעמום, אני רוצה לרדת…

אבל פה ושם מופיע מישהו שמראה לנו שהדרך היחידה להצליח, היא באמת – אבל באמת – להיות מקורי.  וכשאתה נתקל בדבר כזה אתה מבין שאין תירוצים. לא באמת עשו הכול כבר, להיפך, עוד לא עשו כלום. וזה נותן מוטיבציה להמשיך לנסות. בואו נראה כמה דוגמאות.

הבחור הבא נקרא מייקל דאבין. הוא הבעלים של Dollar Shave Club סטארטאפ שהחליט לשבור את שוק סכיני הגילוח. החידוש שלו הוא בעיקר במודל העסקי והשירות ללקוח. בדולר אחד בחודש, תקבל חמישה סכינים. אז אתה בעצם נרשם לשירות כמו שנרשמים לחדר כושר או למינוי על עיתון, וכל חודש תקבל חמישה סכינים. זהו. בדולר. מדהים! אבל לא מדהים כמו הוידאו שלו:

הבחור עשה את הוידאו בעצמו, כולל התסריט. יום צילומים אחד, בשווי 4000 דולר – והוידאו ראה יותר מארבעה מיליון צפיות בחודש אחד. החברה סופר-מצליחה עכשיו כמו שאתם יכולים לנחש.

והנה עוד וידאו מדהים, שאפשר לראות שהעלויות שלו היו מינימליות.
Sugru זה החומר הכי צבעוני, מגניב, ומדהים שאתם לא מכירים. בואו נגיד שאם בעולם של באטמן היה Sugru, באטמן היה פורש די מהר…
החבר'ה שם הפיקו וידאו בהוצאות מינימליות – ואפשר רק לדמיין שלקח להם לצלם את זה 1000 טייקים בערך, אבל זה היה שווה את זה:

אז יש דרכים מקוריות לשווק מוצרים בלי צבא שיווק מאחוריך. אבל בשביל זה צריך הרבה קריאטיביות ואומץ.
יאללה, לכו תנסו בעצמכם.

//ליאור פרנקל

כששמעתי לפני כמה חודשים שהולך להיות אירוע TEDx בעיר הקודש, הסמקתי.
האדימו לי האוזניים, ואז קלטתי שאני בוהה בקיר כבר כמה דקות, שבהן כנראה ששכחתי לנשום.

(אני לא הולך להסביר פה מה זה TED, כי יש לכם גוגל; ובכל אופן אם עד היום לא גיליתם, אתם תעדיפו להכחיש את העובדה הזו.)

ואז, כשהכול נהיה בהיר יותר, ניגשתי לאתר, ומילאתי טופס קבלה.
בטופס היו שאלות על כל אספקט בחיי, ונראה היה שצריך לשכנע את מארגני הכנס שאני ראוי לשבת בקהל. כן, לשבת בקהל – לא להרצות – רק להאזין.
אבל אפשר להבין למה. בדיוק כמוני, בערך באותו הזמן, המוני אדם הסמיקו, בהו בקירות ושכחו לנשום.

כי TED – מעבר להיותו פרויקט ההשכלה הכי מגניב, מעניין, מועיל ומשכיל מאז המצאת הויקיפדיה, הוא גם מותג. כן, כן, מותג ממש כמו נייקי או קולה.
אבל בניגוד לשני האחרונים, TED לא גורם לכפרים בהודו למחסור במים, או מתעלל בעובדים באינדונזיה. הוא מותג שעושה שינוי חיובי בעולם.
כמו נייקי וקולה, גם הוא רוצה להיכנס לכם לראש, אבל במקום לספר לכם שהחיים שלכם יהיו נפלאים בזכותו, או שתוכלו לקפוץ גבוה יותר – הוא פשוט גורם לזה דה-פקטו.
הייתם צריכים לראות איך יושבי האולם – מיד כשנגמרו ההרצאות – חיכו בחוסר סבלנות לתורם להצטלם ליד השלט הענק והאדום של TEDx.  אפילו המרצים עצמם התרגשו להצטלם שם…

<האייכון של TED – כמו להצטלם ליד מיקי מאוס בדיסנילנד>>

רגע – אתם אומרים לעצמכם – אני מבין למה להתלהב מ-TED – אבל מה זה ה-"x" הזה שמצטרף אליו והאם הוא מלהיב בכלל?
אז TEDx זה כינוי לאירועים עצמאיים שמארגנים אנשים ברחבי העולם במתכונת של כנסי הTED הגדולים.  -"עצמאיים? אוי, זה יהיה בטח בינוני" חשבתי לעצמי, ועדיין לא ויתרתי ועשיתי את המאמץ לקחת יום חופש.
לשמחתי טעיתי בגדול.
ראשית, מסתבר שכדי להרים כנס TEDx אתה צריך לקבל אישורים מאד מסובכים מTED הגדול, כולל להוכיח שהמרצים שלך הם ברמה בינלאומית, ושההרצאות יינתנו בצורה מדהימה וכולי.
שנית – ההרצאות היו מרתקות, וחלקן לא נפל מההרצאות המעולות ביותר שראיתי באתר. באופן כללי, הארגון היה ברמה של כנסים בינלאומיים שיצא לי לפקוד.
ולא פחות חשוב – הקהל עצמו היה מעניין. ישנן הרבה הפסקות של 30-40 דקות בהן אתה מכיר אנשים חדשים, מרתקים, בשיא הנינוחות; וגם שותה המון קפה – בכל זאת, יום שלם של הרצאות.

את ההרצאות עוד לא העלו לרשת, אבל את הקטע הבא הקרינו שם, וזה מייצג את סוג האנשים שמרצים בTED. כאלו שמשנים את העולם במו ידיהם:

ההרצאות היו ברובן באנגלית, וכמה בעברית וערבית – מה שהקנה לכנס גם אופי מקומי ומעניין (חולקו אוזניות להן שודר תרגום סימולטני, הרגיש קצת כמו להיות באו"ם).

והנה קמצוץ ממה שהיה שם:
- מיכל אנסקי ממאסטר שף סיפרה איך "אוכל מקומי" בעולם הגלובלי של היום, זו הרגשה בלבד. סלט הטאבולה ה"ירושלמי" כביכול, מורכב למעשה כולו ממרכיבים שמגיעים מחו"ל: השומשום לטחינה מאתיופיה, השום מסין, וכולי.
- פרופ' אמיר אמדי סיפר איך הוא מלמד עיוורים "לראות" את העולם כולו באמצעות מוזיקה. כמה שזה נשמע דמיוני, הוא הדגים את זה על הקהל עצמו. בתוך שתי דקות הוא לימד אותנו לדמיין מילה באנגלית, רק על פי צלילים. הוא זכה לתשואות מאד חמות.
- גדעון עמיחי סיפר איך כל שבוע הגיש קריקטורה לניו-יורקר בכדי להופיע על שער המגזין הנחשב, ואיך כל שבוע קיבל את התשובה "לא". אבל הוא לא ויתר. שנים אחר כך הוא סופסוף שמע "כן" ויותר מפעם אחת. הוא הסביר שסבלנות היא הכלי החשוב ביותר, ותשובות שליליות הן רק הקדמה לתשובה חיובית שתגיע בסופו של דבר, אם רק תמשיך לנסות ולא להתייאש.
- חנוך פיבן סיפר איך הוא הגיע לז'אנר הקולאז' הספציפי בו הוא מתמחה, דרך זה שהיה פשוט צייר לא מספיק טוב, והחליט "לשחק" בעקלקלות עם הדרך במקום ללכת בה ישר. היום הוא מלמד ילדים ומבוגרים לעשות זאת בעצמם.

<<אלברט איינשטיין. יצירה של חנוך פיבן>>

הנה הרשימה המלאה של המרצים שנכחו בכנס.

אני חושב שאחד הדברים שגורמים לTED להיות כל כך מוצלח, מעבר לבחירה הקפדנית של המרצים, היא העובדה כי ההרצאות הן בין 5 ל-20 דקות. מה שגורם לאדם שמולך להוציא מעצמו את הטוב ביותר, ולדבר על הדברים המעניינים ביותר שהוא יכל, מבלי להסתובב סביבם או לחזור על עצמו.
אז בפעם הבאה שיש לכם כמה דקות פנויות, תניחו רגע לפייסבוק, ולכו להתרענן עם משהו שייתן לכם מוטיבציה ורעיון לחשוב עליו.

//ליאור פרנקל

משרד התקשורת ימנע התקנת אינסטאגרם על מכשירי אייפון

מעתה, מי שינסה לעבור במכס עם אייפון עליו מותקנת אפליקציית אינסטאגרם לא יוכל לעשות זאת – ייאלץ להפקיד את האייפון וגם ישלם 50 שקל על כל יום אחסון במכס. הסיבה: משרד התקשורת עדיין לא אישר את השימוש באפליקציה. נוסע שאייפון שלו הוחרם: "לא הודיעו על כך לפני". משרד התקשורת: "האחריות לבדוק את התאמת האפליקציות המאושרות בארץ מוטלת על הקונה".*

הכותרת הזו נראית לכם דמיונית? היא עלולה להתממש ב-1 בינואר, 2015. בסוף השבוע האחרון התכנסה בדובאי ועידת האינטרנט של האו"ם, כדי להעביר את השליטה על האינטרנט לידהן של ממשלות העולם. מפחיד, הא?

<<"האח הגדול" חוזר בגרסתו המקורית. מקור: http://404systemerror.com>>

האומות המאוחדות התכנסו כדי לעדכן את ההסכמים שאושרו פעם אחרונה ב-1988. ההסכמים הקיימים לא עסקו באינטרנט, פשוט כי הרשת – בצורתה הנוכחית – לא היתה קיימת עוד ב-88'.
המסמך הישן עסק רק בתחום הטלקום, כלומר, ברכיבים הפיזיים של רשתות התקשורת; והוא נתן לממשלות את האפשרות לאשר/לאסור על הפצת, למשל, הנתבים הביתיים שלכם, הטלפונים הסלולריים, ממירי הכבלים שלכם וכולי.
וכשמדובר במדינה כמו ישראל בה יושבים לפעמים במשרדי הממשלה אנשים, איך נאמר, לא כל כך מעודכנים – מסמך כזה יכול לייצר אירועים הזויים.

בואו נזכר למשל מה קרה כשאפל שיחררו לעולם את המכשיר הנפלא הקרוי "אייפד". משרד התקשורת החליט שהמכשיר לא מאושר לשימוש בארץ, והישראלים נאלצו להבריח אותו במזוודה שלהם, בין השוקולדות ונעלי הנייקי החדשות.

<<בעולם הריצו עלינו דאחקות. מקור: www.cnet.co.uk>>

החשש היה, שהאייפד זקוק לשידור חזק מדי מהנתב הביתי, מה שעלול להכביד על הרשת האלחוטית שלכם. חשש שנבע מכך שאיידיגיטל, מפיצת אפל בארץ, לא הספיקה לשלוח למשרד התקשורת את המסמכים בזמן, אלו המתארים את הפעלת המכשיר. ומשרד התקשורת – שם לא שמעו על האתר הנפלא של אפל שהיה חושף בניהם את הפרטים "הסודיים" האלה – המתינו בסבלנות לאיידיגיטל. צדיקים שכאלה.

וזה לא האירוע ההזוי היחיד שקרה בתחום התקשורת. אני למשל מחזיק בטלפון-חכם תוצרת גוגל-סמסונג. למכשיר טכנולוגיה מדהימה שנקראת NFC. אבל למשרד התקשורת לקח הרבה מאד זמן עד שהם החליטו לאשר לייבא את הטכנולוגיה הזו (מעניין מה הם עושים שם במעבדות שלהם), וכך, המכשיר שלי נחשב "לא-חוקי" והובא לפה בצורה עקלקלה ממזרח אירופה.

<<זו בטוח לא הייתה כוונת המשורר. מקור: knowyourmeme.com>>

טוב, אייפד זה דבר אחד. אבל אתרי אינטרנט – זה כבר סיפור יותר רציני. הידיעה שהממשלה יכולה לחסום לנו את השימוש באתרים מסוימים, או בתוכן מסוים על גבי אתרים קיימים, היא מפחידה. הרבה מאיתנו רואים היום באינטרנט לא רק כלי חברתי משמעותי, אלא גם מקור מידע עיקרי, שלא לדבר על כמות המשרות שתלויות ברשת הזו.
המארחים של הכנס, כמו גם רוסיה, סין, ומדינות אחרות – היו בין 89 המדינות שהצביעו בעד השינוי, שאומר כי האחריות על האינטרנט תועבר לממשלות. וזה היה הרוב בתוך 152 המדינות שבכנס.
ארה"ב ואנגליה פרשו באמצע הדיון בסערה, וגם קנדה, קוסטה-ריקה, אוסטרליה, נרווגיה ועוד כמה סירבו לחתום על המסמך החדש, ולא ברור מה יהיה דינן בנושא הזה.

אז מהו בעצם ה"סעיף" הבעייתי? איך הולכות הממשלות "לקחת" את השליטה על דבר כל כך אמורפי כמו האינטרנט?
פשוט מאד. צנזורה במסווה של "מניעת ספאם". לממשלות יהיה מותר להחליט איזה תוכן הוא "ספאמי", או "לא-חינוכי", ולהכריח את בעלי האתרים ו/או ספקיות האינטרנט לחסום/להסיר את התוכן הזה.
הנה וידאו שמסביר עוד קצת את כל הסיפור:

ההחלטה שהתקבלה בסוף השבוע תשפיע על חיינו בצורה שקשה בכלל לדמיין. הכותרת למעלה נראית דמיונית, אבל אם לא נעשה שום דבר בעניין, היא תהפוך לסבירה בהחלט. יש לנו עד 2015, אז נכנס המסמך לתוקפו.
כיום ברוסיה, אם אתה מעלה ליוטיוב וידאו שמדבר סרה על הממשלה, אתה יכול לשבת עד שנתיים בכלא על זה. יש לכם ספק שיאמצו את זה פה?

// ליאור פרנקל

*הכותרת הזו – למרבה המזל – עדיין דמיונית בהחלט. 

יש קטעים ששומעים בלופ. קטעים ששומעים בלופ. ששומעים בלופ. בלופ. לופ.

בהשראת הפוסט הכיפי של מורני מעוז, שסיכמה את אלבומי השנה שלה ב-2012, החלטתי גם אני לחלוק כמה קטעים אהובים מהשנה האחרונה.
הקריטריון שלי היה פשוט וחד – קטעים ששמעתי בלופ. כאלו שנגמרים, אתה לוחץ עוד פעם על פליי. ואז שוב. ואז הם נתקעים לך בראש, ואתה חי עם זה בשלווה.

<<לחצו כאן כדי לשמוע את כל השירים ברצף, בעזרתו האדיבה של Moovu>>

"אני אפרו-אמריקאי/ת, אז מותר לי לנבל ת'פה"

הקטגוריה האהובה עליי. אני ממשפחה אשכנז-אשכניסאית, ואצלנו היו חייבים לומר סליחה, תודה ועל לא דבר, גם, ובייחוד, אחרי שמביאים לך כאפה בגן.
לכן, האוטואמנסיפציה שלי זה לשמוע דירטי היפ-הופ, ולדמיין שאני הו-כה-גס-רוח בעצמי.
ניקי מינאז' ללא ספק שברה שיאים בקטגוריה הזו ב-2012…

Bitch don't kill my vibe - הבחור יודע מה הוא מחפש אצל נשים:

קינג פאנטאסטיק חייב לספר לכם שהוא  high as fuck…

מי חשב שבילבי יכולה לדבר על מין אוראלי בכזו נינוחות:

ועוד ניקי מינאז' – הפעם בחרתי את הגרסה של הקליפ עם המילים, כדי לא לחסוך ממכם שום פנינה:

"אני אפרו-אינדי מאדר-פאקר"

פה הדירטינס כמעט נעלם, אבל בתמורה אנחנו מקבלים מוזיקה הרבה יותר טובה, וסטייל ברמה גבוהה. הכוכב של 2012 בקטגוריה הזו הוא כמובן דני בראון. האיש וה(חצי) שן.

את הקליפ הזה ראיתי תריסר, שלא לומר עשרות, שלא לומר מאתיים פעמים.
זו סוראיה, והיא מ-Queens. היכולת שהיא מפגינה בריקוד מרשימה אותי יותר מטייסות חלל. אני בייחוד אוהב איך שהיא מביטה לי בעיניים כשאני מסתכל על הקליפ הזה.
בגלל הלופינג האינסופי שלו, הוא זכה למקום כאן:

והנה קולי ג'י, עם מילים שגורמות לך להרגיש שהיית שם איתה בחדר:

<<לחצו כאן כדי לשמוע את כל השירים ברצף, בעזרתו האדיבה של Moovu>>

זהו, זה היה חלק א' של "לשמוע בלופ 2012". החלק השני בקרוב…

תודה מיוחדת מגיעה לשרין לוי – מי שהשפיעה על הטעם המוזיקלי שלי השנה ללא ספק. לחלק מהקטעים פה נחשפתי בזכותה, ויש עוד שיגיעו בחצי השני של הסיכום שנה הזה.
זה הסאונדקלאוד שלה, ואתם רוצים לבדוק אותו, כי היא בהחלט יודעת ללקט מוזיקה.

// ליאור פרנקל

יש קטעים ששומעים בלופ. קטעים ששומעים בלופ. ששומעים בלופ. בלופ. לופ.

"שירים שלא כדאי לשמוע אחרי פרידות…"

וגם – "Five seconds to your heart"

אי אפשר לדבר על 2012 בלי להזכיר את XXYYXX, הילד הגאון וה-Chillwave שלו (וגם, הוא ביקר אותנו ברדיו EPGB השנה, אז מגיע לו)

"הוא הו-כה אינדי"

שחור-לבן, צרפתית-אנגלית, דאב-סטפ. Enough said:

קריסטל מזכירים לי את M83 – שזה בלבד מספיק כדי להכניס אותם ללופ אוטומטי, וגם משחקים עם הצלילים הרוורסבילים (כשהתקליט נשמע כאילו הוא נוסע אחורה):

"משרד זה מקום שבו רוקדים על השולחן"