שש בבוקר. מביט בזריחה מקומה 26. לפני ניצבים מגדלי עזריאלי, נשקפים מחלונות ענק. מאחוריהם נפרשת עיר הסטארטאפים של ישראל, ממש עד הים.

אני מביט סביבי, על השולחן מונחים מחשבים ניידים, טאבלטים, אייפונים, מחברות מקושקשות, וראש אחד עייף. ליד השולחן ניצב בגאווה לוח מחיק ענק, עליו מצוירים המסכים של האפקליציה החדשה – זו שמטרתה לגשר על פערי התרבויות בין הצעירים בעולם. לידו עומד מלא אנרגיה מתכנת אנדרואיד ואיש מוצר מגוגל. איתו, עייפה כבר, משוחחת צעירה ישראלית. היא מנסה להבין מה יספיק לתכנת בשעות שנותרו עד סוף המרתון הזה. עם מה יגיעו לקו הגמר.

צוות Pic Your Country בשש בבוקר, עובד במרץ

אני יושב מולם, לא יכול להפסיק לחייך. סביב השולחן גם שתי נציגות מצ'כיה, מספרות לי על הסנטר המשולש של הנשיא שלהן, תוך כדי שאנחנו מכינים את הפרזנטציה בעזרת Prezi, בוחרים בקפידה מילים, תמונות, שיעזרו להעביר את המסר. בחדר הענק שבמשרדי גוגל, וכן בחדרים הסמוכים, יושבים עוד כעשרה צוותים – כל אחד בתורו רוצה להציל את העולם. בלי טיפת ציניות.

אני נמצא במרתון יזמות, אותו מוביל ארגון LEAD בשותפות עם ארגון רוטרי. במשך קצת פחות מ-24 שעות שנמשכו משבת לראשון – התכנסו כ-170 צעירים, מעשרים ואחת מדינות שונות, ליזום למען השלום. זהו מרתון היזמות הראשון והגדול מסוגו בעולם, שמרכז אנשים מכל כך הרבה מדינות, למטרה שכזו. ומרגישים את זה באוויר. את המרתון ניהלה והנחתה בחורה צעירה ומוכשרת בעצמה, טל הלוי.

ישיבת הפתיחה – יזמים מציגים רעיונות כדי לגייס אנשים לצוותים שלהם

הגעתי לשם – עם עוד חבורת מתנדבים – כמנטורים שמלווים את הקבוצות. רוב המשתתפים מעולם לא היו במרתון יזמות, ואנחנו עוברים בינהם, עוזרים להם לפתח את הרעיונות, להתפקס, ליצור ערך; מאמינים בהם, ודוחפים אותם עד הדקה ה-90 – בה יציגו לפני כולם בשתי דקות את מה שעשו.

האירוע נערך בקמפוס שבמשרדי גוגל. אמיר שבט, האחראי מטעם גוגל על החלל המיוחד הזה, בו נערכים אירועי יזמות, אמר בשיחת הסיכום: "זה היה ללא ספק האירוע המשמעותי, הגדול, והמרשים ביותר שנערך פה עד עתה". הוא עמד לצד הבמה עליה הוצגו הרעיונות בסוף המרתון, מחייך ללא הפסקה, והוא לא היה היחיד. צעירים משולהבים, מציגים רעיון אחרי רעיון, מוכנים לשנות את העולם. מלאים באנרגיה. לא מתעניינים באקזיט, או בחברה שתרוויח מליונים, אלא בפלטפורמה שתעזור ליתומים; באתר שמעודד התנדבות בארץ לא שלך; ביוזמה נגד פשעים שמתבצעים באוגנדה כנגד הומוסקסואלים.

רגע לפני הצגת היוזמות המוכנות, טל הלוי מסבירה את כללי ההצגה

שלושת הקבוצות שליוויתי עסקו בשלום בצורה קצת יותר עקיפה. הם ניסו לעודד סבלנות, ולגשר על פערים תרבותיים בין מדינות:
- קבוצה אחת עבדה על אפליקציית אנדרואיד, שנקראת Pic Your Country. אתה רואה שתי תמונות, וצריך לבחור איזו מוצאת חן בעיניך יותר. רק אז אתה מגלה איפה נלקחה התמונה הזו, ובדרך לומד איזו עובדה משעשעת על המדינה. ואז בתורך אתה מצלם תמונה ומעלה אותה עבור המשתמשים האחרים. זו מן תחרות בין המדינות – והמשתמשים נהפכים לשגרירים של המדינה שלהם, תוך שהם לומדים על תרבויות זרות.
- קבוצה אחרת הקימה פלטפורמת שאלות-תשובות לחילופי סטודנטים. לפני שנוסעים לארץ זרה, כדאי לדעת על המנהגים שבה, הדת שלה, הרגלי האכילה, התרבות, הספורט וכולי. אתה מתבקש לתרום מעט מידע על המדינה שלך, ובתמורה נחשף למידע על מדינת היעד.
- הקבוצה השלישית הקימה את Real Mail. אתר שמעודד אותך למצוא אנשים מיוחדים על פני הגלובוס, ולהתחיל להתכתב איתם באמצעות מכתבים. כן, כמו פעם. האתר היה מוכן בשניות האחרונות לפני ההצגה, כולל וידאו קטן שמציג אותו, ו-pitch מושלם של שתי דקות. העלנו גרסה דקה לפני סוף הזמן, הספקנו לפתוח עמוד בפייסבוק, ורצנו עם הלפטופים להיות הראשונים שהציגו על הבמה.

צוות FactExchange – פלטפורמה למידע תרבותי עבור חילופי סטודנטים. חמש בבוקר, שימו לב לבמבה

באמצע הלילה הייתה מסיבת אוזניות. במשך שעה הצעירים רקדו עם אוזניות אלחוטיות, לצלילי מוזיקה מסונכרנת, באנרגיות מטורפות. רקדו, שתו מים וקולה, וחזרו לשולחנות. פה ושם מישהו נשבר ונרדם על הפופים הגדולים…

בקיצור, היה מדהים.

ואם אתם רוצים קצת לדמיין איך מרגיש כזה מרתון, תצפו בוידאו הזה:

// ליאור פרנקל

בקרוב, כשנלך לראות הופעה בזאפה, אפליקציה תספר לנו מראש אם אנחנו הולכים להינות או לסבול עוד לפני שהאמן עלה על הבמה. רגע, מה?!

השבוע השיקה חברת YES את "הדור הבא של חווית הצפייה" – מגוון שירותים מהממים לאוהבי הטלוויזיה.

בין השכלולים החדשים, היה שם אחד שעניין אותי במיוחד – "שירות המלצות VOD אישיות". זו למעשה מערכת חכמה העוקבת אחר הרגלי הצפייה שלך, והעדפות התוכן שלך, וכך יודעת איך להמליץ לך על עוד סרטים וסדרות שתרצה לראות.
כך שהסבירות שתמצא את עצמך משועמם מול מקרן הטלוויזיה יורדת לאפס. הממיר של YES ידע מה הטעם שלך יותר טוב מחברה שלך. האם זהו הסוף לזפזופים?

גלית גוטמן מציגה את שירותי הטלוויזיה החדשים של YES

הנה שכלול מעניין לחווית הצפייה, שמושפע מחוכמה שפותחה בעולם האינטרנט. אמזון ממליצה לנו כבר שנים על ספרים שנרצה לקרוא; יוטיוב מנסה לנחש איזה סרטונים יעשו לנו את זה; ה-Genius של iTunes בונה לנו פלייליסט אוטומטי; וגם בדור החדש של הטלוויזיות זה קיים כבר – עם Netflix – ועכשיו, גם בארץ, עם YES.

איך זה עובד בת'כלס? (הסבר ללא-טכנולוגים)

אלגוריתמים חכמים מקשיבים לנו כל הזמן, מקליטים את ההחלטות שלנו, את המהלכים שלנו, ואז מנחשים מה נרצה לשמוע, לראות, לאכול, לאהוב.
בגדול ישנן שתי שיטות מוצלחות להמליץ לכם על משהו "לפי טעמכם":

Pandora – שירות המלצות המוזיקה הישן והטוב – משתמש במה שנקרא "המלצה מבוססת תוכן". פנדורה תקח שיר שאהבתם, תנתח את המאפיינים המוזיקליים שלו – למשל מאיזה ז'אנר הוא, מאיזו תקופה הוא וכו', ותחפש שירים עם מאפיינים דומים – מאותו ז'אנר ותקופה. ככל שתקשיבו ליותר שירים בפנדורה, ההמלצה תהיה יותר מורכבת ואיכותית. גם Jinni – שירות המלצת סרטים, משתמש באותה טכניקה.

Amazon ו- Last.fm משתמשים במגנון אחר, שנקרא "המלצה לפי טעם משותף". אמזון תבחן איזה ספרים רכשתם בעבר, ותמצא אנשים אחרים עם דפוס רכישה דומה. ואז, כשהם רכשו ספר שאתם לא שמעתם עליו בכלל, אמזון תמליץ לכם עליו – על בסיס הטעם המשותף שלכם. ממש כמו שאתם אוהבים לשמוע המלצה מחבר שאתם סומכים על הטעם שלו. גם Facebook משתמשים במנגנון הזה, כדי לנסות לנחש איזה דברים תאהבו, על בסיס מה שחברים שלכם אהבו.

מאחורי כל שירות המלצות כיפי יש אלגוריתמים שמנתחים את הטעם שלכם. source: www.csml.ucl.ac.uk

אז הטעם האישי שלי ידוע מראש?

בשנים האחרונות, האינטרנט האיץ את עצמו לדעת. העובדה שאנחנו מחוברים ללא הפסקה, גורמת לכך שאנחנו "מאכילים" את האלגוריתמים האלו בלי סוף. אנחנו אוהבים לספר איפה אנחנו ומה אנחנו עושים, בטקסט ובתמונות, וגם המכשיר שלנו אוהב לנדב עלינו מידע מבלי שאנחנו אפילו מודעים לכך. התוצאה – מתחילים להגיע אלינו שירותי המלצות שעובדים כמעט בזמן אמת.

בקרוב, כשנלך לראות הופעה בזאפה, אפליקציה תספר לנו מראש אם אנחנו הולכים להינות או לסבול עוד לפני שהאמן עלה על הבמה (!). כי אנשים עם טעם דומה לשלכם, היו בהופעות דומות, עם תנאים מאד דומים, והם דיווחו איך היה להם בהופעה (ישנם אלגוריתמים היום שיודעים לעבור על פייסבוק וטוויטר, ולזהות האם הטקסט שנכתב שם היה  בקטע "חיובי" או "שלילי", "אופטימי" או "פסימי"; האם "בן זונה" נאמר כמחמאה, או כקללה); בצירוף – נניח – המידע שהגיע מהאמן עצמו באותו יום (דיווח בטוויטר על "יום מחורבן"), העתיד שלכם – ידוע מראש…

source: debrief.commanderbond.net

אם אפשר לחזות האם אני הולך להנות או לא, מה אני אוהב לקרוא/לאכול/לשתות, עם מי ארצה לצאת לדייט, מה זה אומר על הרצון החופשי שלי? האם משהו נותר ממנו בין כל האלגוריתמים האלו? האם הטעם האישי שלי יהיה באמת שלי, או מורכב מקומבינציה של טעמים אישיים של אחרים? האם תהיה לי מוטיבציה לגלות דברים חדשים בעצמי, שיכולים לגרום לטעם שלי להתפתח? האם בכלל אהיה חשוף אליהם, אם גוגל מסנן עבורי את האינטרנט בצורה שתעשה אותי מרוצה? איך אתפתח חברתית אם פייסבוק מכניס אותי לתוך קבוצה של אנשים "דומים" לי וכך מעוות לי את המציאות?

אישית, עוד אין לי דעה מגובשת בנושא, אבל אין ספק שראוי לחשוב מהו ה"רצון החופשי", בעידן בו ניתן לחזות "טעם אישי".

// ליאור פרנקל

הפעם בצינור בוקר, הכנו לכם ספשייל חיות משוגעות.

הכלב הזה החליט ללמוד את חוקי הפיזיקה בדרך הקשה… 

הברווזונים החמודים עוקבים אחרי אמא, כמו בשיר, אבל מה קורה כשמגיעה רוח חזקה…

והנה דב קואלה מתוק, שמקבל הפתעה בצד הדרך…

מי אמר שרק אנשים עושים מסאז' אחד לשני? כל מי שרואה חתולונובלה, יודע שדברים כאלה קורים!

// ClipMonkey

כמוך, אני לא חיית לילה.
אני לא עובד בבר, לא מיחצן מועדונים, לא מתקלט במסיבות, לא עובד באירועים.

כמוך, אני סתם בחור רגיל.
לא לוקח סמים, לא מתעורר בשתיים בצהריים, לא מרעיש לשכנים, לא מתעלל בחתולים.

וכמוך, אני אוהב מוזיקה.
כזו אלקטרונית, מקצבים אפריקאים, בסים עמוקים וקולות גבוהים,
אוהב ג'אז מהיר, זמרות עם נשמה, אוהב כל דבר במקצב של 120 פעימות לדקה.

וכמוך, אני שונא ניכור.
שונא שבוחנים איך אני לבוש, איך אני רוקד, עם מי אני מסתובב,
שנותנים לי להרגיש פחות "מגניב", שונא ברמנים שעושים לי פרצופים.

וביקרתי בהרבה רחבות ריקודים בעשרים שנה האחרונות.
באזור חיוג 04, בכל מקום בתל אביב,
באנגליה, במקסיקו, בברצלונה, בניו יורק,
בארגנטינה, ברזיל, בודפשט, טוקיו, תאילנד, בגרמניה,
בהונדורס, בהאוונה, איסטנבול, ושיקאגו.

ויש המון אנשים כמוני.
הם לא מגניבים סמים לכוסות של אחרים, הם לא מנצלים אנשים, הם לא "מסכנים את הציבור",
הם פשוט מאד אוהבים מוזיקה.
חזקה.
ורחבת ריקודים.
שמפיצה אהבה.
ודיג'יי שיודע להחזיק אותם ערים עד הזריחה.

יש המון אנשים כמוני,
וכל השבוע הם עובדים קשה בעסק שלהם, או כשכירים. משלמים ארנונה, חונים כחוק, מתבאסים מהפוליטיקה בארץ.
אבל בסוף השבוע, יש מקום שנותן להם כוח -
עשרים וארבע שעות לפני, שש שעות תוך כדי, ועשרים וארבע שעות אחרי.

והמקום הזה שונה מכל המקומות שביקרתי בהם. הוא פחות סנובי, אין בו סלקציה, והכי חשוב – יש בו משפחה, קהילה.
יש בו אנשים שאשכרה רואים אחד את השני שבוע אחרי שבוע.
השעה הראשונה שם, זה כמו ארוחה משפחתית שכולם מתכנסים בה לפני שמתיישבים לשולחן,
מתחבקים, מתנשקים, שואלים איך הולך, מתבכיינים על העבודה, על הפוליטיקה, על המיסים.
ואז לאט לאט נסחפים לתוך שעות של אופטימיות, של בריחה מהיומיום המעצבן.
שעות של אהבת חינם.

בתקופה שבה קהילתיות כבר לא קיימת,
בתקופה שבה אנשים מתיישבים ערב ערב מול הטלוויזיה שלהם ומתנוונים,
בתקופה שבה אנשים גרים בבניין חמש שנים בלי להכיר את השכנים שלהם,
נועלים את הדלתות בלילה,
שומרים את האייפון שלהם בכיס כשהם הולכים ברחוב,
מאחסנים את האופניים בדירה כדי שלא יגנבו להם אותם,
מתפללים שבעל הבית שלהם לא יעלה את השכר דירה בעוד עשרה אחוזים כי אפשר,
בתקופה כזו, הבלוק – זה אי של שפיות.

ויכולתי לספר איך יש שם מערכת סאונד מהמשוכללות בעולם,
ויכולתי לספר על הבחירה המיוחדת שלהם להקים אותו דווקא במקום הכי לא סקסי – בתחנה המרכזית,
ויכולתי לספר על חיות הלילה, והמגניבים, והאמנים, והרקדנים שגם באים כל שבוע,
ויכולתי לספר איך בעלי המקום הם אנשים מלאי אהבה, חיוביים, שמוכנים לעשות הכול בשביל הקהילה הזו,
איך הם מעמידים את אהבת המוזיקה, והקהל, לפני האינטרסים הכלכליים שלהם,
דואגים פעם אחרי פעם להביא לפה את מיטב הכשרונות, שלא נרגיש מפסידים שאנחנו לא חיים בלונדון או ניו יורק.

אל תסגרו לי את הבלוק. יש לי שם משפחה.
ראיתם פעם התגייסות כזו בשביל מועדון לילה?
כבר יותר מ-8000 איש חתמו על העצומה שקוראת לא לסגור את הבלוק.
צלמו את עצמכם באינסטאגרם, עם האשטאג #savetheblock כדי לתמוך גם.

בואו, תרקדו איתנו, תיווכחו בעצמכם.

// ליאור פרנקל

בחן את עצמך – האם אני מכור לאינטרנט?

ענה על השאלות הבאות בשיא הכנות:

1. האם אתה מרגיש שאתה שקוע במחשבות אודות דברים הקיימים רק באינטרנט? (נגיד, רשת חברתית)
2. האם אתה מרגיש את הצורך להשתמש באינטרנט, יותר ויותר עם הזמן, כדי להשיג סיפוק?
3. האם ניסית פעם או יותר לשלוט בזמן שאתה מבלה בו באינטרנט, או להפחית מהזמן הזה, בדר"כ ללא הצלחה?
4. האם הרגשת חסר מנוחה או מדוכא, או עצבני באותם נסיונות הפחתה מהשימוש באינטרנט?
5. האם אתה מוצא את עצמך מבלה באינטרנט יותר ממה שהתכוונת?
6. האם סיכנת מערכת יחסים, עבודה, או הזדמנות כלשהי בגלל ששהית באינטרנט?
7. האם יצא לך לשקר למשפחה/מטפל/בן זוג/אחרים בקשר לכמות בה אתה משתמש באינטרנט?
8. האם אתה משתמש באינטרנט כדי לברוח מהתמודדות עם בעיות, או כדי להרגיע לחצים, או מצב רוח ירוד, או אשמה?

source: www.memecenter.com

זהו שאלון שהוכן לבדיקת התמכרות של צעירים לאינטרנט, ע"י Beard and Wolf. נחזור אליו בהמשך.

כשאני משוחח עם חברים או קולגות על "התמכרות לאינטרנט", אנשים לא מתייחסים לכך ברצינות. ממש מול העיניים שלנו, בתוך שנים לא רבות, הפך האינטרנט ממשהו שמיעוט מאד מסוים שוהה בו כמה שעות ביום, להיות הרגל יומיומי, אצל רוב האנשים מסביבנו. בתוכם גם ההורים שלנו, צעירים, ואפילו זאטוטים בחלק מהמשפחות. זה מזכיר לי משהו אחר בהיסטוריה של העולם המערבי…

בעשורים הראשונים של המאה ה-19, התחוללה המהפכה התעשייתית באנגליה. בתי חרושת ייצרו בקצב מסחרר מוצרים חדשים. דברים שהיה עד אז קשה או יקר מדי להשיג, הפכו מקובלים בכל בית. מעמד הביניים גילה את תענוג השופינג ושיפר במהירות את איכות החיים שלו, כשברקע מפעלים עם פס ייצור מספקים את הסחורה – במהירות, ובזול.

כדי להתחרות אחד בשני, המפעלים העבידו אנשים שעות רבות. למעשה, עד כדי התעלפות. גם ילדים בני חמש ושש עבדו שם, עד שנרדמו על המכונות, ואז במקרים מסוימים היה המשגיח מכה אותם בשוט שיתעוררו. במקביל ירד על אירופה ענן שחור של זיהום אוויר. עברו הרבה מאד שנים עד שהחברה היתה מספיק מודעת למה שקורה לה, והחליטה לחוקק חוקים כנגד עבדות הילדים, ועוד יותר זמן עד שזיהום האוויר נהיה משהו שהתייחסו אליו ברצינות.

כמובן להבדיל אלפי הבדלות, דומה בעיניי המצב היום לאותו עניין – אנחנו התמכרנו לאינטרנט, ברמה מאד גבוהה, ויש לכך מחיר. אבל נדמה שייקח לנו עוד כמה שנים עד שנודה בכך. ובנתיים יהיה דור שיגדל פה ללא אמצעי הזהירות (אלוהים יודע מה אלו) שיינקטו בעתיד, כשנחליט שצריך לטפל בזה.

source: www.indiatimes.com

ממצאים מראים שינויים במוח אצל מכורים לאינטרנט, זהים לשינויים במוח של מכורים לאלכוהול וסמים

לפני קצת יותר משנה, ערכו מומחים מסין MRI לכמה צעירים. 35 גברים ונשים נשאלו את השאלות שהופיעו פה למעלה בשאלון. מתוכם 17 אובחנו לפי השאלון כמכורים לאינטרנט (Internet Addiction Disorder). סקירת המוח של הצעירים התאימה לתוצאות השאלון, והראתה הבדלים מהותיים בין אלו המכורים לאלו שלא. הממצאים מראים על הפרעות בקשרי סיבים עצביים, באותם אזורים במוח הקשורים לרגשות, שליטה עצמית ומנגנוני קבלת ההחלטות. אלו אותם השינויים במוח המתחוללים אצל מכורים לאלכוהול וסמים.

מחקר דומה נערך בלונדון, אצל צעירים המכורים למשחקי וידאו. גם שם הממצאים הראו שינויים באותם אזורים.

source: urbantimes.co

ועכשיו, אליך. אם ענית ב"כן" על חמש השאלות הראשונות בשאלון, ו"כן" על אחת מהשאלות שש, שבע או שמונה, אתה נמצא באותה קבוצת ניסוי שאובחנה כ"מכורים לאינטרנט".

מה עושים עם זה?  וגם, איך שינויים אלו במוח ישפיעו עלינו בטווח הארוך? אלו שאלות טובות שהגיע הזמן להתמודד איתן…

// ליאור פרנקל

כבר ארבעה או חמישה חודשים שלא עשיתי סקס וגם לא רציתי לחשוב על זה. מתחילת גיל ההתבגרות התמדתי בשני דברים: סקס וסיגריות. וזו לא התמכרות, זו הסחת דעת. או ליתר דיוק ההתמכרות להסחת דעת. אני עדיין מעשנת ויש מצב שאם אני אפסיק לעשן, אני ארגיש את המקבילה הגופנית לשחרור הנפשי שאני חווה בלי סקס.

אני עוברת תהליך של גמילה נפשית מסקס. מהו תהליך הגמילה הנפשי? דבר ראשון אני הרבה יותר מפוקסת. לפוקוס לקח זמן להתרחש ועכשיו אני עטופה במעטה הגיון שמגונן עליי. אחרי הרבה זמן שהייתי עסוקה בכאב לב ותחושות בדידות וצורך כלשהו, פתאום עננה של חרטאבונת יחסים והסיבוכים שבאים לצד יחסים, התפזרה לה מעליי ואני פנויה לחשוב בדיעה צלולה. נטולת הרצון למלא את עצמי באיבר מין שמביא בעקבותיו לרדיפה אחרי מה שמחזיק אותו, אני מכונסת בעצמי – ולא בקטע שבלולי אלא בקטע מתבונן – ומסתכלת.

ובמהלך התקופה הזו היה מקרה אחד שבו יצא לי לראות את עצמי מהצד. שתי חברות שלי החליטו לשבור את מצב הבתולין הזמני שהן שרו בו. לא כי הן ממש רוצות, אלא כי הן מרגישות שהן צריכות. אני התחברתי למחשבה הזו, תהיתי לגביה והלכתי לישון. כשהתעוררתי, עשיתי סקס עם הבחור שנשאר לי בראש מלפני, כשרציתי. אנחנו נהנים. אני נהנית. פתאום באות שתי בנות. אחת נמוכה, בלונדינית שמנמנה. השנייה קצת יותר גבוהה ממנה. יש לה שיער חום, מבולגן, שומני קצת. הן רוצות לדעת מה אנחנו עושים, לדבר, להעביר את הזמן.

מן קליידוסקופ (איור: תומר זית)

ברור שהבנות לא ממש קשורות לסיטואציה אז אני והבחור מנעימים את זמנן עד שהגיע השלב הנכון מבחינה נימוסית להפרד מהן לשלום. הן הולכות ואנחנו משנים תנוחה. הוא עומד על ארבע ומצמיד אותי אליו מה שגורם לי להרגיש עוד יותר טוב. ממש נעים לי. אני מתחילה לגנוח והגניחות הופכות לרציפות יותר, עכשיו אני שרה אריות מקושטות, בשפה נורדית כלשהי והשותף שלי לתנוחה מתחיל לשיר איתי. ואני תוהה 'למה הוא שר איתי? זה מבאס, הוא לא שר כל כך יפה', ומתעוררת בנקודה שבה הייתי צריכה לגמור.

זה כל הסקס שהיה לי בחודשים האחרונים. הוא היה מעולה אבל לא מספק. רציתי סיפוק מיידי ודפקתי בדלת של השכן. הוא לא היה שם. לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה בבית כי אני לא בטוחה שהיה לי האומץ לבקש מהשכן דבר כזה – המקבילה הלא מקובלת של כוס סוכר. אבל היה סבבה.

לא יודעת מה ראיתי שם.

// דנה גימל

באופן סמלי ומעצבן, מסיבות יום העצמאות תמיד מזכירות דווקא את הישראלי המכוער.

כמו המוכר בשוק הכרמל עם המשקל המזויף, שצועק "הכל בשלוש שקל", אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שחוץ מהעגבניות הרקובות, השאר עולה תשע תשעים; וזה עוד לפני שהוא זייף במשקל…
היחצנים של מסיבות יום העצמאות תמיד יספרו איך זו הולכת להיות ה-מסיבה, אבל בערב עצמו, כשאתה מתקרב לשם כולך חרמן על מסיבה טובה, אתה קולט את התור הדבילי שבחוץ…
בפנים כל כך צפוף שאתה (בלי לרצות) מתחיל לחשוב על רכבות והעם היהודי… עוד אין לך משקה ביד, אבל אתה חייב להשתין (מרוב שחיכית בחוץ) – ואז יש עוד תור ארוך מדי לשירותים… אתה שואל את עצמך אם הכרטיס היקר מדי היה שווה את כל זה…

לכן כבר כמה שנים אני לא מתקרב למסיבות המוניות ביום העצמאות. מקסימום קופץ לאיזה גג, ממנו אפשר לברוח למיטה עם מינימום נפגעים בנפש, מזגזג בין הפטישים ברחוב.

כשאני מבקר בחו"ל, אני מבין מה אנחנו מפסידים פה. אני רואה איך מרימים הפקות ענק מבלי לזלזל. אמנים מדהימים עולים לנגן אחד אחרי השני; אינסוף אנשים, ועדיין אף אחד לא דורך עליך, כי המארגנים דאגו שיהיה עוד טיפה מקום; אתה לא עומד שעה בתור לבר, מרגיש שאתה מפסיד את המסיבה, כי דאגו שיהיו מספיק ברמנים.

לכן, כשראיתי את התמונה הבאה קופצת לי בפייסבוק, לא הבנתי מה אני רואה:

מצד אחד – זה התאריך של יום העצמאות. מצד שני – זה ליינאפ מטורף שקודם כל אין מצב להביא לישראל, בטח לא בבת אחת; וחוצמזה, איך אפשר להכניס את כל הדיג'יים המשוגעים האלה למסיבה אחת?

המסקנה שלי היתה – זו בטח מסיבה בברצלונה, או בניו-יורק, שבמקרה יצאה בתאריך של יום העצמאות, ואיכשהו הסתננה לי לניוזפיד. החלטתי להאחז במציאות הישראלית, ולשכוח מזה לגמרי… לפחות עד שתהיה לי הזדמנות וממון לנסוע לאיזה פסטיבל בחו"ל.

אבל כשקלטתי שבתוך יומיים אני רואה את התמונה הזו שוב, ושוב, החלטתי להיכנס לבדוק במה מדובר.

OMG. זה אמיתי. והנה מה שהתברר…

חבורה של צעירים שקוראת לעצמה PAN החליטה לשבור את כל החוקים בבת-אחת.

והרי החוקים החדשים:
- זו לא מסיבה רגילה מחצות עד חמש – אלא "מיני פסטיבל" שנמשך 12 שעות – ונותן כבוד לכל אחד מהדיג'יים האלה.
- זו לא מסיבה שנשענת על דיג'יי אחד רציני, וחימום עדין לפני ואחרי – אלא חמישה שמות ברמה הכי גבוהה שיש. לא משנה מתי תבוא ומתי תלך, אתה תהיה בתוך מוזיקה מטורפת.
- זה בגני התערוכה, כי מה לעשות אין עוד מקום בתל אביב שיכול לתת לכל האנשים שירצו לטעום מזה, מספיק מרחב כדי שיהיה נעים ולא צפוף מדי
- כרטיס במוקדמות עולה רק 140 ש"ח. "רק" – בגלל שמסיבה רגילה עם רק אחד מהשמות האלה לא היתה עולה בחיים פחות מ-120 ש"ח.

והכי חשוב – ההזמנות, והאתר של חבורת PAN מעוצבים כמו חו"ל. יש לי תחושה שהם הולכים להקפיד על כל פרט קטן בפסטיבל הזה.

אם במקרה אתם לא מכירים את האגדות שמופיעות על ההזמנה, גשו לאיבנט בפייס, או לעמוד האמנים באתר שלהם, ותבינו באיזה בסדר גודל מדובר פה… גיא גרבר, ארט דיפרטמנט, UMEK, דמיאן לזרוס, סאב-אן… פשוט לא יאמן…

אני מקווה שהם הולכים להרים בערב הזה, ואני אחזור להתרגש כמו כשהייתי בן 9, עם פטיש מתנפח ביד.

//  ליאור פרנקל

משהו טוב עובר על תרבות המוזיקה בישראל.

השוליים של הטעם המוזיקלי התרחבו, והם מתחילים ללמד את המרכז הגלגל"צי מאיפה משתין הדג-מלוח-עם-שמנת-חמוצה-מוגש-לצד-לחם-שיפון.

"רוצה לעלות אליי לאיזה אינדי? שמעתי הם באים לארץ"

הנה כמה דוגמאות למה שקרה לאחרונה:

- תוכנית הרדיו "הקצה" נפרדה מגלי האתר המסורתיים, לטובת רדיו אינטרנטי אלטרנטיבי, שאפשר לשמוע מסביב לשעון

- בית המשפט קבע בניגוד להמלצת המשטרה, שמועדון "הבלוק" לא ייסגר, כי מוזיקה זו תרבות, ופגיעה בה זו "פגיעה בערכי חירות וחופש הפרט". "חיים אלה של אחרי-חצות נושאים על כנפיהם שלל רב של תופעות חיוביות, פרי צירופם יחד של קהל צעיר (וצעיר פחות), מוסיקה איכותית, הופעות אמנים…" (מתוך פסק הדין)

- קבוצה של צעירים מרימה מסיבה שלא תבייש את אירופה, עם ליינאפ מטורף של דיג'יים, למשך 12 שעות ביום העצמאות הקרוב

הקצה – חבורה של עושי דווקא, שעשו לי דווקא אחלה רדיו באינטרנט

מישהי כתבה לי השבוע "… אני לא אוהבת שמתייחסים לדברים בארץ כטובים רק אם הם נראים\נשמעים\מריחים כמו חו"ל". זה כי בפייסבוק אני לא נוטה לפרגן למדינת ישראל. זה לא שאני hater, אלא שיש לי רף ציפיות גבוה; ומה לעשות, הייתי כמה פעמים בחו"ל, ונתקלתי שם ברמה גבוהה.
אז אני מעדיף להתעלם מהחסרונות של ניו יורק, ברלין ולונדון (נגיד ממש קר שם), ולראות רק את הצד היפה שלהם – יש להם חתיכת תרבות מוזיקה. לא רק במרכז, גם בשוליים.
מצד שני, כשדברים מתחילים לזוז פה, אין מאושר וגם אין מפרגן ממני.

למה אני מספר לכם את כל זה? כי השיא של השינוי המבורך הזה הולך לקרות בעוד חודש. כמה פסיכים תפסו ביצים, והחליטו להרים פה פסטיבל מוזיקה רציני. מה שנקרא "כמו בחו"ל".

שלושה ימים, בלי מדונה ודפש מוד, בלי U2 וכל מיני להקות אחרות שישראלים אוהבים לאהוב, כי מאז 94' לא התעדכנה להם האוזן הגלגל"צית.

שלושה ימים שהם נס רפואי לאנשים כמוני וכמוך, שאוהבים מוזיקה טובה, עדכנית, מגוונת; שיודעים לספוג היפ-הופ ומוזיקה יוונית, דאב ופופ-פאנק, אר-אנ'-בי והאוס – ולא משייכים את עצמם לז'אנר אחד, כאילו שאנחנו עוד באייטיז…
שלושה ימים עם שלוש במות; עם 15 הרכבים בינלאומיים שהם שילוב מדהים של כוכבים כמו אזליה בנקס וג'סי וור, לצד ישראלים שמצליחים בחו"ל – כמו עדי אולמנסקי וטייגר לאב, לצד דיג'יים מטורפים כמו 2ManyDJs ו-John Talabot.

זה כאילו שאכלתי פריכיות אורז כל השבוע, ועכשיו סבתא עירקית הזמינה אותי לארוחת שבת כשהיא טורחת על הסירים מאז רביעי בערב. הבטן מקרקרת לי מציפייה.

איפה הפסטיבל הזה אתם שואלים?
בפארק הירקון המוצף בהורים עם זאטוטים צווחים? לא!
בהאנגר 11 בנמל תל אביב הממוסחר? לא!
בערד ויש הופעה של משינה בפתיחה? תודה לאל, לא!
לא יודע אם בהשראת ה-Burning man או מה, כל העניין הזה יתקיים במדבר. בכפר הנוקדים. ליד ים המלח. מתחת למצדה. נו, תבדקו בוייז.

כפר הנוקדים. אזליה בנקס לא התעניינה מה מקור השם. אז גם אני לא.

בקיצור, אני הולך לעקוב מקרוב אחרי מה שהולך להיות בפסטיבל הזה, ולהכיר (למי שעוד לא הספיק) כמה מהאגדות שהולכות להופיע שם. כי אין דבר יותר כיף לקראת הופעות, מלחמם את עצמך עם המוזיקה שתהיה שם…

בנתיים תתחרמנו על הלייאנאפ המשוגע ביותר שאי פעם כווץ לו יחדיו בארץ הקודש:

// ליאור פרנקל

הפעם בצינור בוקר, הבאנו לכם את המתיחות הכי טובות של השבוע. אנשים תמימים שנקלעו לסיטואציות לא הכי צפויות…

#1
שתי הבנות האלו לא ידעו לאיזו מונית הן נכנסות… הנהג מונית הזה הוא לא ממש הנהג האידיאלי

#2
מה קורה כשנהג מסתובב בלי ראש?

#3
זו מתיחה מעולה. הבחור מכין סאונד של תאונת דרכים, ומשמיע אותה לבחור שעובר בסביבה שבטוח שתכף נכנס בו אוטו…

#4
טוב, זו כבר מתיחה מהסוג שממש לא נעים לך לראות שעושים לאחרים… הבחור הזה "משדרג" את האסלה בבית, ומחכה לחברה שלו שתגיע… אני מהמר שהיום הם כבר לא ביחד שני אלה…

שיהיה סופ"ש מעולה!

// Clip Monkey

פררררם…. פרררם…. פררררם….

השעון המעורר שלי מצלצל. כנראה כבר שמונה בבוקר. אני תופס את המכשיר בשתי אצבעות, ובשלישית – בתנועה מיומנת שאני מתרגל כבר שנה – אני מכבה את הצלצול בתנועת swipe אלגנטית. עין שמאל עוד עצומה, ימין חצי פתוחה, האישון מתרחב כשהמוח שלי מתחיל לקלוט מה יש על המסך. מלא נוטיפיקציות.

בוקר טוב גם לכן, נוטיפיקציות שלי

יאללה, להתחיל לעבוד. מה נבדוק קודם – הודעות וואטסאפ? יש שם שמונה מהקבוצה של הבנים, בטח הלכו לשתות כשאני נרדמתי, עוד שלוש מזו שאני יוצא איתה. טוב זה יכול לחכות. הודעות פייסבוק? זה יכול להיות מהמשרד, או מישהו פחות קרוב. ארבעה לייקים באינטסאגרם לתמונה שהעליתי אתמול בערב? זה ממש לא חשוב, אבל האגו שלי צמא לדעת. ועוד שתי הודעות אימייל – רגע, אולי משהו לטפל בו בעבודה? בעצם גם יכול להיות ספאם מיותר. ליד כל אלו יש את הסימן של ה- ToDo List שלי, שיזכיר לי מה המשימות שלי להיום.

עין שמאל נפתחת, אחרי הכול דרוש פה ריכוז ברמה גבוהה, קבלת החלטות מהירה, מולטיטאסקינג וזהירות לא לפספס דווקא את הדברים החשובים. אני לא מודע לזה, כי עכשיו שמונה בבוקר, אבל אם אני עכשיו עונה לאחת השיחות הפתוחות בצ'אט או בוואטסאפ, זה יכול להוביל לדיאלוג ארוך גם של חצי שעה; אם אני נכנס לאינסטאגרם אני עלול להיאבד בפיד שם, להתעדכן מה קרה בעיר בזמן שישנתי; פייסבוק זה הכי מסוכן – הבור שעליסה נפלה אליו בארץ הפלאות פחות עמוק. לבדוק את האימיילים עלול להוביל לפתיחת הלפטופ, הכנסתו לסדינים, ועבודה של עשרים דקות כשאני עוד בבוקסר. אמאל'ה! מה קרה לבוקר רגוע עם אספרסו ועיתון בגינה?

החיים האישיים שלי, החיים החברתיים שלי, הקריירה שלי – הם עשו מסיבת פיג'מות הלילה בסמארטפון שלי. במכשיר הזה, שהפך להיות הארכה טבעית של היד שלי. מעולם לא היה לי אוביקט שהשתמשתי בו כל כך הרבה. אפילו הזוג תחתונים הקרועים שאני מסרב להיפטר ממנו כי פעם הביא לי מזל, לא בילה איתי כל כך הרבה שעות. המיטה שלי לא זכתה לכל כך הרבה ליטופים ממני. והלפטופ שאני עובד עליו שעות ביום? מחוויר מקנאה לעומת האהבה שאני נותן למכשיר הזה. אין עוד יצור או חפץ בעולם שאני הולך לישון איתו, מתעורר איתו, בא איתי לשירותים, נוסע איתי לחו"ל, שוכב איתי על הים, שותה איתי קפה, רוקד במועדון, מביא אותו להורים. אף בת זוג שהיתה לי לא קיבלה כל כך הרבה תשומת לב כמוהו; לאף אחת לא התגעגעתי כמו שאני מתגעגע אליו כשהוא לא בסביבה.

אבל הוא דורשני הבן אלף הזה. לא רק שהוא הורס לי את הבקרים, הוא גם מייצר לי חרדת נטישה (NoMoPhobia קוראים לזה); הוא גם הורס לי את היכולת להתרכז במשימות שלוקחות יותר מחמש דקות במשרד, הוא עושה אותי אובססיבי, הוא גורם לי להתעסק עם עבודה בשתיים בלילה ולחשוב על החיים הפרטיים באמצע פגישה חשובה; הוא מפתח לי אגו שלא ידעתי שיש לי, כשהוא מקפיץ לי לייקים וגורר אותי לבדוק מי חשב שהסטטוס שלי מצחיק, גם באמצע שיחה עם החבר הכי טוב שלי. הוא נותן לי להרגיש מאד חברותי, אבל כשאני אשכרה יושב עם חברים אני עדיין מבלה איתו, לא איתם.

אז מי הבוס?

הגיע הזמן להפסיק עם זה. אני לא מוכן לוותר על כל הדברים המדהימים שהוא מספק לי – חוכמה, התמצאות, להישאר מעודכן, פרודוקטיבי; אבל אני חייב להבין איך אני עושה את זה בלי כל ההשפעות השליליות שלו.

אני מתחיל את הדיאטה הדיגיטלית שלי ברגע זה.

// ליאור פרנקל

לאחרונה גיליתי שיש לי פחד מסוג חדש. וכשאני מסתכל סביבי, אני קולט שלכמעט כל החברים שלי יש את אותו הפחד בדיוק. זה כל כך נפוץ בעולם שלנו, שטרחו לתת לזה שם מדעי – נומופוביה. הנה ציטוט מפיה של יקירת המערכת, שירן וינטר:

"אני תמיד בטוחה שאיבדתי את האייפון שלי. אני שמה את זה בחדר, עם המטען, ואחרי שלוש דקות אני שוכחת ונלחצת: "אמא! איפה האייפון שלי?! שיט, שוב שכחתי אותו במונית! או בעבודה בעצם?"

חיילים קרביים. גם להם יש נומופוביה.

נומופוביה זה השם לחרדה שאנחנו חוטפים כשהסמארטפון שלנו לא נמצא לידינו. מכירים את זה? אתם בבית/אצל חברים/אצל ההורים, משיטים את היד שלכם לבדיקה שגרתית של המכשיר, וקולטים שהוא לא שם. מסתכלים ימינה, שמאלה, הוא לא שם. זה לא שאתם בדיוק מחכים לטלפון מאראלה ממפעל הפיס, או להודעת טקסט מהמרצה מהאוניברסיטה; אין אימייל שיספר לכם על ירושה נשכחת שתהפוך אתכם למיליונרים, אבל עם כל זאת – אתם נלחצים. כל כך נלחצים, שאתם אשכרה קמים מהכסא באמצע הארוחה/השיחה עם החבר/הספה והולכים למצוא את המכשיר הזה ע-כ-ש-י-ו! לפני שאלוהים יודע מה יקרה.

אז כלום לא יקרה, וכמעט אין דבר בעולם הזה שלא יכול לחכות קצת. בואו נודה בזה – נדפקנו. מכשיר ששילמנו עליו כמה אלפי שקלים, ואמור לעשות לנו את החיים נוחים ונעימים יותר, השתלט לנו על המוח והגוף, ועכשיו אנחנו לא יכולים לסבול עשרים דקות בלעדיו. אז יש לכם נומופוביה.

NoMoPhobia – No Mobile Phone Phobia

הנה ההגדרה הרשמית לדבר הזה. (סלחו לי שאני לא חובב גדול של ויקיפדיה, יש לי מקורות אחרים) כך מתוך Urban Dictionary:

No-mo-pho-bia (\,nô-mə-`fô-bç-ə\) noun : an exaggerated, inexplicable, and illogical fear being without a mobile device, power source, or service area.

Origin: Dubbed by British experts who claim that fifty-three percent of mobile users, with forty-eight percent women and 58 percent of men questioned in their study admitted to experience feelings of anxiety when they run out of a battery or credit, lose their phone, or have no network coverage.

נו בחיי, יש דבר כזה נומופוביה

אז החוקרים בדקו ומצאו, שאנחנו לא רק נלחצים כשהמכשיר לא נמצא לידינו. הנומופוביה מופיעה גם כשנגמרת לנו הסוללה, ואנחנו זועקים לאוויר: "למי יש מטען לאייפון?!?!?!", או כשאנחנו נמצאים ללא קליטה – נגיד בהופעה בפארק הירקון והרשת קורסת. ואם אתם חושבים שאמא שלכם עם האייפון שלה מרגישה אחרת, כי היא "מדור אחר" – אז אתם טועים. הנומופוביה חולשת על כל הגילאים… זה משהו במכשיר הזה שמצליח להשתלט עלינו…

זה שוב מחמיר אחרי גיל 55… מקווה להיגמל עד אז

אז מה עושים עם הנומופוביה הזו?  קודם כל חשוב שתהיו מודעים לעניין הזה, כמו שאתם מודעים לזה שאתם מכורים לקפה, סיגריות, בירה, האח הגדול, אחר: (השלימו את החסר) _____. מה שבטוח, יש מה לעשות. אני תכף אכתוב את זה, פשוט נראה לי שכתבתי את זה על הסמארטפון, והוא בדיוק לא פה לידי… שניה… הוא היה פה הרגע… תכף חוזר, טוב?

(מי שפספס את הפוסט על הדיאטה הדיגיטלית שלי, מוזמן לשם לעוד מחשבות באותו הנושא…)

 

// ליאור פרנקל

- "שמע, יש לי רעיון לאפליקציה אדירה. אבל אני לא יכול לספר עליה…"

- "הרעיון שלי יעשה מיליארדים. אמממ… אבל אם אני מגלה לך מה זה אני אצטרך להרוג אותך…"

- "עוד כמה חודשים כשהמוצר יהיה מוכן, אני סוף סוף אוכל לספר עליו לעולם"

חשבתי לפתוח חוות שרתים לשירותי ענן. אבל אל תגלי, אה?

אני מקדיש המון זמן לקרוא על כל הסטארטאפים החדשים שנפתחו, ללמוד לקחים מיזמים שהצליחו בגדול, אלו שנכשלו, ואלו שבדרך. ויש לי דבר אחד לומר לאלו שיוצא להם מהפה אחד מהמשפטים שלמעלה: "פחחחחחחח. הצחקתם אותי."

אבל מכיוון שבארצנו הקטנטונת, אומת הסטארטאפים, המנהג המגונה הזה נפוץ מאד, אז במקום ללגלג אני אשמח לספר למה לדעת חכמים (וגם לדעתי) שמירת הרעיון שלכם בסוד, רק תרחיק אתכם מההצלחה, ועלולה לעכב אתכם ולבזבז לכם זמן, אנרגיה, ובמקרה הגרוע גם כסף שלכם או של משקיעים.

נתחיל לרגע מהסוף: אם יש לכם רעיון לאפליקציה, לסטארטאפ, או לפרויקט חברתי – כדאי שכמה שיותר מהר, תספרו עליו לכל מי שאתם יכולים. לחברים, לקולגות, למשפחה שלכם (כולל הסבתא), לנהג מונית, למרצה באוניברסיטה, למוכר סנדוויצ'ים, למשקיעים וללקוחות פוטנציאלים, וכאלו שבטוח לא ישקיעו גם.

הוא יודע על מה הוא מדבר. מתוך startupquote.com

למה? יש המון סיבות לכך:

- אם מדובר במוצר שאמור להיות לקהל הרחב (נגיד אפליקציה), אתם צריכים לשמוע ממנו פידבק, ועדיף לשמוע שאף אחד לא רוצה להשתמש במוצר שלכם עכשיו, לפני שאיבדתם שנה מהחיים שלכם לפתח אותו. אם כולם מתלהבים מצד שני (ולא רק החברים שלכם), אז תקבלו זריקת מוטיבציה.

- אם מדובר במשקיעים – הם בדרך כלל גם ככה לא יתלהבו מהרעיון שלכם. אבל אם יתלהבו, אולי ירצו להשקיע בו, אז למה לא לספר להם? אתם חוששים שהם יספרו את זה ליזמים אחרים? עברו לסעיף הבא.

- ספרו ליזמים אחרים. מפחדים שיגנבו לכם את הרעיון? כנראה שלא הבנתם מה זה להיות יזם. הוא עסוק 18 שעות ביום לבנות את הרעיון שלו. אתם חושבים שיש לו אפילו 5 דקות להשקיע בלגנוב את הרעיון שלכם? הצחקתם אותו, הרי הוא בטוח ששלו הולך לכבוש את העולם. מצד שני, אתם יכולים לקבל משוב מדהים מיזמים – הם יספרו לכם על רעיונות דומים שתוכלו ללמוד מהם, או על הרעיון הזה בדיוק שלכם שכבר עובד עליו צוות שנה בסיליקון וואלי, או על לקחים אחרים שהם למדו ואיך אפשר ליישם אותם על הרעיון שלכם.

- ספרו לעובדים בחברות גדולות. שם הם כל כך איטיים, שאפילו היו רוצים לגנוב את הרעיון שלך, עד שהם יקבלו אישור מההנהלה, אתה כבר בדרך לאקזיט שלך. שאל את חבר שלך שעובד במייקרוסופט מה קרה עם ההצעה שלו לשפר את התוכנה שם שהציע לבוס, והוא יספר לך מה הקצב של חברה גדולה…

- לקוחות פוטנציאליים – להם הכי חשוב לספר. איך תדע אם הם מוכנים לשלם בשביל המוצר/שירות שאתה רוצה לפתח? אם תגלה אצלם חוסר עניין, תחסוך לך הרבה זמן. מה שכן, הם בדרך יספרו לך מה דווקא כן חסר להם, ואולי תוכל לעשות את זה עבורם?

- מה עוד תרוויח? כל פעם שתספר על הרעיון, אתה תשפר את היכולת שלך לספר את ה"סיפור מעלית" שלך טוב יותר, קצר יותר, קולע יותר. תראה מה אנשים מבינים במה שאתה מספר, ומה הם לא מבינים. ואל תחשוב שהסיפור שאתה מספר לאמא שלך שונה ממה שתצטרך לספר למשקיע שלך. שניהם רוצים לראות שאתה יכול לתאר את הרעיון בפשטות. אתה תבין יותר טוב עבור מי הסיפור שלך סקסי, מה מתוך רשימת הפיצ'רים מעניין ומה פחות חשוב, ותוכל לדעת מה להתחיל לבנות.

- ולבסוף, הדבר שיזמים מתחילים שונאים לשמוע, אבל הוא כל כך נכון – הרעיון שלך לא שווה כל כך הרבה. למעשה, כמעט לכל הישראלים יש רעיונות מטורפים, מדהימים ומוצלחים. ליישם אותו, זה החלק ששווה באמת. לכן, אל תדאג שהרעיון שלך יופץ, תדאג להיות זה שמיישם אותו בכל הכוח.

הרבה מהאנשים שתספרו להם יחשבו שהרעיון דבילי. אבל כל הרעיונות הגאוניים התחילו ככה. כל עוד יש כמה שמבינים אתכם, ויכולים להתחבר לסיפור – אתם בדרך הנכונה. אלא אם אתם מפתחים מוצר לשב"כ, תפסיקו עם השושואיזם. אתם מפסידים.

// ליאור פרנקל

הפוסטר שליאור פרנקל תפר לטובת קמפיין הדיאטה הדיגיטלית, הכה מוצלח שלו, מוקם אחר כבוד כתמונת הפרופיל שלי. הוא מתנוסס בדף הראשי ב- feeder, הוא מציץ פתאום על גבי מסך הטמבלויזיה בסלון, עם סמל הערוץ השני, זה שהופך דבילים סחטניים מתכניות ריאליטי לדבילים סחטניים שמגישים תוכניות בוקר דביליות. הוא מתויג באינסטגרם ומקבל לבבות (לא המון אבל מכאלה חשובים). הוא מקבל אגודלים מורמים מעלה, גם מכאלה שפחות חשובים. ליאור שלח לי צפירת הרגעה וכתב בתגובה להתנצלות שלי על זווית הצילום המטרידה, שהאף שלי ממש לא צריך ניתוח כפי שהצהרתי בפניו.

מישהי כתבה שהוא אומר את זה לכולן, כל אחת על השריטה שלה. האמנתי לה. ברור שהוא אומר לכולן. אבל אז בחרו דווקא את הפוסטר הזה לכל מיני אייטמים על היוזמה, לצד פוסטרים של אחרים, יפים, בטח יפים, שלא צריכים ניתוח או הסרה של חמישה קילו נצחיים. וניר פלקס שאני בכלל לא מכירה, העיר מתחת לקישור של feeder עם הפוסטר שלי דווקא: "הם בחרו לשים רק אנשים יפים בפוסט : ("  ואני רוצה לעשות לזה לייק ולשלוח לו נשיקת תודה אבל זה נראה לי מתלהב אז לא עושה אבל בלב כן. עם שני אגודלים, לעזאזל.

לעזאזל. חשבתי שבגיל שלושים כבר לא אהיה כאן, צמודה לדלי ההתפעלות שמישהי ששילמתי לה הרבה מדי, אמרה שבגיל שנתיים כנראה לא מולא בכמות שצריכה להספיק לכל החיים. תהרגו אותי מה היה או לא ב"טריבל טו" אבל כנראה שמאז הוא קצת דולף למרות תלאי המסטיקים שמקפידה להדביק שם כמו יוסף מהשיר. בגיל חמש תלשתי לעצמי שערות מהראש כשחשתי תסכול. אני לא זוכרת את זה אבל עד היום קשה לי להתמודד עם הצפות של רגשות אמיתיים ואולי בגלל זה אני מנתבת אנרגיות למקומות בטוחים של פריימים מוקפדים שאני בוחרת שאתם תראו. חשבתי שבגיל שלושים כבר אגמל מהצורך הזה במציצת אגודלים. חשבתי שאהיה מספיק שלמה וחזקה, מוכחת ומוקירה בשביל לא להשתוקק לאישור שלכם.

(צילום: visualphotos.com)

אולי בגיל ארבעים (?)
מחר בבוקר כבר אפתח את הפון בניגוד לכל מסרי הפוסטרים שהביאוני עד הלום ואספור את הרקומנדים שלכם. לא תמיד סופרת אתכם, לא תמיד אכפת לי מה תחשבו או מה אחרים אבל רוב הזמן. בגלל זה אעלה מחר או מחרתיים תמונה אחרת שתצפה לעוד אישורים, לעוד ריכוכים של פינות ששלושים שנה חידדו בקצוות ופנימה, אצמצם את הקיום שלי לפילטר אחר, כזה בשחור ולבן או אחד שמחליק את העור ומנצנץ את האישונים, כזה שמחייך לכם מהמסך גם כשהוא פייסד דאון.  כמו במנטרה של יוגה, מחר שוב אכחיש בפני עצמי, אעשה פרצוף של "לא אכפת", של "נונשלנט" של "לא, את!", שוב אחפש לשאוב סיפוק מבאר השטות, רק בשביל הדלי שישוב להתרוקן ולטפטף בכל הבית.

//אלה ברייר

אני יושב בבית קפה מוצף הסטייל במתחם נגה. איתי יושבים שי, מורן ועמיחי (שמות בדויים). על השולחן שתי כוסות אספרסו, אחד ארוך, אחד כפול ועוד שני הפוכים. שני צרורות מפתחות, אוזניות שחורות, שלוש כוסות ברד-קמפרי וארבעה טלפונים חכמים – אחד אנדרואיד ושלושה אייפונים. השיחה שוצפת, שי קורע אותנו מצחוק, השמש מלטפת, הרוח נעים נעים.

באיזה רגע לא מסוים בכלל, מורן מרימה את האייפון שלה, בטח כדי לבדוק נוטיפיקציה מאינסטאגרם, לענות למייל או לשלוח הודעת וואטסאפ. אנחנו ממשיכים להתבדח. אחרי כמה דקות, אני – מתוך השיחה – אומר למורן "נו, גם אצלכם זה ככה?". שתיקה מהצד השני. זה לא שהיא לא אוהבת אותי, היא פשוט עכשיו עם האייפון שלה. אני קצת מקנא, מרגיש שיש שם אינטימיות שאני מפריע לה. אני מחליט להיות לא מנומס ולשאול אותה שוב "נו, גם אצלכם זה ככה?". היא מגישה לי מבט לא-מרוכז ואומרת "מה זה? מה אמרת?". אין לה מושג על מה אני מדבר, היא לא פה איתנו כבר כמה דקות.

מורן בחורה נהדרת, גם האייפון שלה נהדר ומאד כיף להם יחד. אבל יחד עם כל הזוגיות הזו שיש לה עם הסמארטפון שלה, זה די עולה לי על העצבים כשמורן לא נמצאת שם בשיחה. ומה איתי? אני הרבה יותר גרוע. לי יש אנדרואיד ולפעמים אני רוצה לקנות לו מתנות מרוב אהבה (אני לא קונה, הוא אוהב טאף לאב). לפני כמה ימים מישהו דיבר אליי תוך כדי שהעלתי תמונה לאינסטאגרם ואמרתי לו בכלל בלי להתבלבל: "בנאדם, חבל שתדבר אליי, אני לא שומע אותך, אני בדיוק בוחר עכשיו פילטר."

אז החלטתי במסגרת פרויקט הדיאטה הדיגיטלית, להרים קמפיין שידבר על הנושא הזה. שיעורר מודעות, שישנה התנהגות. והנה האלטרנטיבה שאני מציע – בסיטואציות מסוימות, אפשר להניח את הטלפון הפוך. לא צריך לשים בתיק או להשאיר בבית, אפשר פשוט לשים הפוך. לא לראות את הנוטיפיקציות קופצות או להתפתות ללחוץ על הכפתור הגדול כל הזמן.

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down

phone faced down\

רוצים להשתתף גם? צלמו תמונה עם הסמארטפון הפוך, דאגו שהיא ריבועית, באיכות גבוהה (לא לשלוח אינסטאגרם) ושהפריים יפה וצבעוני. שלחו לי אותה עם השם, המקצוע/כינוי ובשתי מילים תארו את הסיטואציה. אני אכין את הגרפיקה והפילטרים ולכם יהיה פוסטר מגניב.

את התמונה והפרטים שלחו ל- organiconn@gmail.com.

בואו נחזיר לעצמנו את התקשורת האנושית.

// ליאור פרנקל

 לפני חודש, 8:30 וזה, עוד בוקר רגיל בשגרת החיים של השנה האחרונה שלי, בדרך לעבודה, אני על הקורקינט מתל אביב לגבעתיים. אני עם משקפי השמש האדומים, הקסדה הצבעונית, והרבה מצב רוח לטרוף את העולם. זמן ההגעה מתל אביב לגבעתיים הוא 12 דקות וזה בתנאי שאף אחד לא יהרוג  אותי בדרך. מאז שאני מתנייד על הקורקינט כל יום כמעט הורגים אותי. ברוב המקרים כנראה שהייתי שורד ורק סובל ממכות יבשות. במקרה הקשה אולי שובר רגל, מרפק, או מעקם את הקרסול. אני מבין שתאונות יכולות לקרות ושאנשים הם אנשים והם עושים טעויות. אבל איך זה יכול להיות שהפכנו להיות עולם שמקובל עליו לסכן חיים של מישהו אחר רק בגלל שיש מצב שקיבלנו אסאמאס חשוב. גם בלי לקרוא את ההודעה או לדעת מי שלח אותה – תאמינו לי שהיא לא שווה חיים של מישהו אחר. יש רגעים שאני ממש שונא את העולם.

עבר חודש והאנרגיות התחילו לזוז. החלפתי את לוח הזיהוי שלי מ-28 ל-29, עזבתי את העבודה אצל אבא בשביל ללכת אחרי החלום האמיתי ולהתחיל להתפרנס מיצירה. באותם ימים לכל מקום שהלכתי ושאלו אותי, "מה חדש?", הייתי מספר לאלה שבאמת עצרו וחיכו לתשובה, "יום אחרי היום הולדת שלי אני מתחיל לכתוב ספר". וכך היה, באמת התחלתי, במשך שלושה ימים שלמים כל מה שעשיתי זה לארגן את המחשבות, הסיפורים, התובנות  והדמויות שאני הולך איתם כל כך הרבה זמן בראש. סוף כל סוף אני רושם את הכל שחור על גבי לבן. לא יקרה יותר שאאבד זיכרון של סיפור מרגש בגלל הזמן שיעבור. יש לי הרבה סיפורים מיוחדים ואני אחד כזה שכשהוא מאמין אז הוא לא יכול לוותר. יש שיגידו חופר ויש שיגידו נודניק חסר פשרות, כזה שמתעקש ומתעקש, שנלחם עד שכואב לו במיתרי הקול. הכאב מעולם לא הפחיד אותי, דווקא נהינו חברים טובים. אז יוצא שבדרך כלל אני נלחם עד שאני מאבד אותם לגמרי. את הקול ואת השפיות.

בקשר לעצמי, אין ספק שאולי טיפול פסיכולוגי היה עוזר. אני מודה, אבל גם אמרתי שאני אוהב את הכאב. מכור אליו, ממתין לו בציפייה כמו לקרמבו בגשם הראשון ואצלי בלב כל יום יש גשם.

שלום חנוך בשיר 'ילדים של החיים'

השיר נכתב והולחן על ידי שלום למען סרט על ג'ימי היפה בשנת 1973.

בתקופה האחרונה אני שומע את השיר הזה יותר מהרגיל, הוא מלווה אותי גם בימים מרגשים וגם בימים שמלווים בעצב ותסכול. לא קל לחיות בעולם הזה, באמת שלא. עולם מלא בטוב, אבל עם לא פחות רע. הכסף תמיד חסר לנו, הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר ואנחנו לא שמים לב שפשוט הפסקנו לדבר אחד עם השני. הפסקנו לדבר על הדברים החשובים באמת.

 אנחנו חיים בעולם שבו מיתוג נכון קובע כמה תשלמו, פרסום נכון מחליט בשבילכם מה יעשה לכם טוב, ו-מיקום גיאוגרפי וגובה שכר דירה מספרים לכם כמה טובים אתם במה שאתם עושים.

"עיניי פקוחות מבלי לראות את השמיים…" – דור שלם של ילדים נולד עם מכשיר קטלני ביד.

"אז אתה יודע או לא?", אני שואל.

"שנייה, תן לי לבדוק ב-סמארטפון", הדור הזה עונה לך.

זהו דור שלם שיוצא בגב זקוף אל 'דרך החיים' עם תרמיל ומשקפת בשביל שיוכל לראות את הנוף. אני מוצא את עצמי לא פעם, עומד ומסתכל עליהם כמו שהם – תקועים. אני חושב שהמצב עגום ותוהה עם עצמי, "מה הם יעשו עם התרמיל שלקחו איתם לדרך אם הידיים שלהם אף פעם לא באמת פנויות, והמשקפת בכלל נשארה עם הכיסוי…". הדור הזה הוא בעייתי. הוא התחיל צעיר אבל התרבה ופלש לגילאים אחרים. זה לא רק הילדים, כי זה גם אתם והאחים הגדולים שלכם, או ההורים. כולם הולכים ברחוב ונתקעים בעמודים, חוצים את הכביש בלי להסתכל שמאלה-ימינה ומסכנים את עצמם ואת הנהגים, כמעט כולם נוהגים עם האייפון ביד. לא ביד? כי יש סטנד ודיבורית? טוב, אז מסמסים בזמן נהיגה. את זה כולנו יודעים שכולם עושים. רוצחים בפוטנציה.

ליאור פרנקל, יוצר המיזם 'הדיאטה הדיגטלית', חבר, סטארטפיסט, מפתח אפליקציות, החליט בוקר אחד לטפל בהתמכרות של עצמו.

ליאור העיד על עצמו כמכור הכי גדול לסמארטפון היפה והמדהים הזה. המכשיר הזה לא הולך לשום מקום, אבל גם אנחנו לא. אל תזרקו את האייפון לפח אבל דעו לכם שאפשר לפספס שיחות ואפשר להחזיר הודעות לא במיידי. אם אתם פרילנסרים זה קצת יותר קשה בזמן שעות העבודה, אבל בשעות הערב זה כבר כמעט אפשרי לכולם. ליאור פשוט הבין שהוא סובל מ'נומופוביה', שהטכנולוגיה השתלטה עליו מספיק והגיע הזמן להשתלט עליה בחזרה. הוא הציע לי להצטרף אליו כאחראי יחסי ציבור ואחרי יומיים של יריקת דם, גם כשותף, כמובן שהסכמתי.

כמה פעמים בחיים קיבלתם הזדמנות לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר?

תרשמו לעצמכם עם טוש עבה על דף, שהרגע קיבלתם כזאת הזדמנות.

מוזמנים להצטרף לקמפיין הויראלי –  PHONE FACED DOWN.

משנים את העולם היום, אבל גם מחר.

 // שי נצר

קמפיין Phone Faced Down  כבר סוקר כמעט בכל מדיה ישראלית. ובשבוע הבא יתחיל לרוץ גם בחו"ל. רגע לפני שזה קורה, אני רוצה לספר על ההשראה לפרויקט הזה…

….

לפני עשרה ימים עלתה התמונה הראשונה לקמפיין. התמונה נלקחה ב-"קזינו סן רמו", בית קפה במתחם נגה, תל אביב. כבר חודש וקצת, מאז החל פרויקט הדיאטה הדיגיטלית, אני יושב שם לקפה כמעט כל יום. הראש מלא מחשבות איך לעורר מודעות להתמכרות של כולנו לסמאטרפון, והאצבעות שופכות את המחשבות לתוך האתר UNDIGITIZE.ME. זה לא רק האספרסו המעולה, ובחירת המוזיקה המושלמת, אלא שם פשוט מצאתי את המוזה שלי. האנשים מהם מורכב ה"קזינו" הם מוכשרים, יצירתיים, מעניינים ומלאי חיות. כל יום שיתפתי אותם במחשבות על הדיאטה הדיגיטלית, מחליף רעיונות. בלי בושה, עוצר אותם כשהם עם המגש על היד, בדרך ללקוח אחר, מבקש את העצה שלהם, שומע איפה אצלם הסמארטפון מתערב בחיים. הרגשתי שאני צריך את זה, לצאת מהקופסא של הסטארטאפיסטים, ולהיכנס לראש של הרחוב היצירתי.

יונתן בן כנען

שם גם נפגשתי לפגישות ארוכות עם חבר ומעצב מוכשר, יונתן בן כנען. פרשתי בפניו את התיאוריה, ויחד חשבנו על אינספור רעיונות מה אפשר לעשות עם זה. למשל, הציע, שנוכל לשכנע להקות לבקש מהקהל שלהם להניח את הסמארטפון בכיס במשך ההופעה, ולהיות שם. במקום. ברגע. עם המוזיקה, ולא עם המצלמה.

ואז כל המחשבות נדחקו להם למעלה מהבטן אל המוח. במשך יומיים זה "כמעט" הגיע. היה דרוש מסר פשוט, שיעביר את העובדה שהסמארטפון הוא מכשיר מדהים, אבל הוא גם מפריע לנו; שהסמארטפון הוא מגניב, אבל יותר מגניב להקשיב לחבר שמדבר אליי; שהסמארטפון לא הולך להיעלם בקרוב, אבל מותר לנו להיעלם ממנו מדי פעם; שאנחנו לא קוראים למהפיכה, אלא לאבולוציה, לשינוי שמראה שאנחנו מצליחים להשיג את הטכנולוגיה שעקפה אותנו. המוח התפוצץ מרעיונות לא מספיק בהירים.

ביום השלישי התעוררתי בבוקר וידעתי בדיוק מה צריך להיות שם. נכנסתי לקזינו, וצעקתי לג'וזף – "יש לנו את זה!". הוא מיד הבין את הקונטקסט לצעקה שלי, אחרי הכול אני כבר כמה ימים חופר לו בעניין הזה. ג'וזף, הברמן, שהוציא לאחרונה קליפ עצמאי, ביים את ההעמדה. צילמתי המון תמונות, והתיישבתי על המחשב. דראל – אחראי משמרת, אבל גם דיג'יי, ומעצב מוכשר בעצמו, התיישב איתי לשולחן רבע שעה ולימד אותי פוטושופ. אחרי כמה שעות, כמה דראפטים, הרבה אספרסו וסודה והתייעצויות גם עם דניאל – האחראית הראשית שיהיה לי נוח ונעים ב"משרד" שלי – הפריים הראשון היה מוכן.

זה הרגע שבו השעות התחילו לרוץ, הימים להתבלגן וההליכה הנעימה הפכה למירוץ בעלייה. החמ"ל המשיך להיות ממוקם בקזינו. אורי המלצרית – רקדנית באנסמבל בת-שבע – דאגה שסודה לא תחסר לי, וגם שירלי, קסן, אור, אילון, גיא השף, חגי כולם הצטלמו, או תמכו או נתנו אנרגיה טובה, חלקם מבלי שהם יודעים בכלל מה קורה שם מאחורי מסך המחשב. בקזינו הצעתי לשי נצר לעזור לי במיזם. בקיצור, שם מצאתי את ההשראה שלי.

ואם כבר מדברים על השראה, אני חייב להזכיר את רן סגל, שהציע את השם "הדיאטה הדיגיטלית", ואת יוני שטיינמץ שהגה את השם לאתר UNDIGITIZE.ME ושמע על הפרויקט הזה עוד הרבה לפני שהוא היה פרויקט.

לא מזמן כתבתי פה כמה כדאי לשתף את הרעיון שלך עם כל העולם ואחותו, כדי לקבל השראה. הקמפיין הזה לא היה מצליח אחרת.

// ליאור פרנקל

בעתיד הקרוב, יפתחו תוכניות לגמילה מהמוצרים של סטיב ג'ובס, בקופות החולים שלכם. ביניהן, תכניות גמילה מיוחדות לילדים.
נשמע לכם מוגזם? הזוי? אז מה ההבדל בין יצירת פאניקה מיותרת לבין דאגה אמיתית לדור הצעיר? העדויות.

בת ארבע מבריטניה היא המכורה הצעירה ביותר לאייפד

ד"ר ריצ'ארד גראהם הוא פסיכיאטר שעובד בקליניקה בלונדון. לאחרונה התחיל לטפל בבת ארבע מדרום-מזרח אנגליה, שמוגדרת כמכורה לאייפד. הילדה משחקת באייפד מאז היתה בת שלוש, לעיתים ארבע שעות ויותר ביום, וכשאמה מנסה להרחיק את האייפד ממנה היא משתוללת ולא יכולה להירגע במשך שעות. מבחינה פסיכיאטרית, הילדה אובחנה עם התנהגות כפייתית.

מקור: mirror.co.uk

סקר שנערך בבריטניה מראה שיותר ממחצית מההורים מאפשרים לתינוקות שלהם לשחק בסמארטפון או בטאבלט, כשאצל אחד משבעה זה נמשך מעל ארבע שעות ביום. 81 אחוז מהנשאלים הודו שהם חושבים שילדיהם מבלים יותר מדי זמן עם המכשירים האלו.

כשנשאל ד"ר גראהם אם הטיפול באמת הכרחי, הוא אמר שאם זה יימשך כך עד גיל 11 הילדה תאלץ לעבור לאשפוז מלא. וכמה עולה חודש טיפול כזה בקליניקה? 16 אלף פאונד. עם מחיר כזה נראה לי שאפשר להניח שההורים ניסו את כל השיטות הרגילות של החינוך לפני שהם פנו לקליניקה… גראהם טוען שההורים מחמירים את המצב, כשהם משתמשים באייפד/אייפון/קונסולת משחקים כדרך לצ'פר את הילד על התנהגות טובה, או פשוט כדי למצוא לעצמם קצת שקט.

מהצד השני של הגלובוס, בדרום קוריאה, פארק-ג'אנג-אין בת האחת-עשרה, ישנה עם מכשיר האנדרואיד שלה, כשילדות בגילה ישנות עם דובון. פארק מספרת איך היא "נלחצת כשהסוללה יורדת מתחת לעשרים אחוז", או כש"אין קליטה של וייפיי בסביבה". דרום-קוריאה ידועה כמדינה עם ההתמכרות הקיצונית ביותר לאינטרנט, ולמשחקי מחשב. ב-2010 התרחש שם מקרה מזעזע, בו ילדה בת שלושה חודשים נפטרה אחרי שהוריה האכילו אותה רק פעם אחת ביום, כי הם היו עסוקים במרתון משחקי מחשב…  על כן, זו גם המדינה בה המודעות להתמכרות הזו היא המפותחת ביותר. מעל 160,000 ילדים בין הגילאים חמש לתשע, מאובחנים כמכורים לאינטרנט/סמארטפון/טאבלט, קרי, הם מפתחים עצבנות וחוסר מנוחה כשלוקחים מהם את המכשיר, ומצד שני כשהוא אצלם הם ישכחו לאכול, ובמקרים קיצוניים ללכת לשירותים.

יש סיבה לפאניקה או שאני סתם הזדקנתי?

לא יודע מה אתכם, אותי זה מדאיג. אפילו שאין לי ילדים. זה מרגיש לי כאילו יש פה עיוות במציאות, שצריך ואפשר לתקן במהירות האפשרית. כי יש עכשיו דור של ילדים שגדל ככה, עם תלות במכשירים אלקטרוניים, עם פחות אינטראקציה אנושית עם חברים, עם כדורגל, עם גוגואים, גולות, עם פוגים, עם החלפת מדבקות, עם הסתודדויות מאחורי העץ. אני כל הזמן חושב שאולי סתם נהייתי זקן ומודאג, כמו שההורים שלי חשבו שהדור שלנו דפוק, וככה זה בכל דור.

(צילום: visualphotos.com)

אבל דווקא אם יש משהו שאני כל כך אוהב בטכנולוגיה, וזה אחד היתרונות המדהימים של האינטרנט, זו היכולת לפתח מודעות לבעיה במהירות. ב-1780 כשהתחלה המהפכה התעשייתית, העסיקו ילדים בני תשע במפעלים באנגליה. הם עבדו לפעמים 12 שעות ויותר, וחטפו מכות כשהתעייפו. האזרחים נהנו כל כך מהצמיחה הכלכלית, ומההוזלה של המוצרים בשוק, שלקח מעל 60 שנה (!) עד שהתפתחה מודעות לנושא, ויצא החוק שאוסר על העסקת ילדים במפעל. כיום – בזכות אותו אינטרנט ממכר – אנחנו יכולים להפיץ רעיונות, ולפתח מודעות בתוך שבועות וחודשים. אז בואו נדבר על זה, ונחשוב על זה, ונשנה את אורחות החיים שלנו, כדי שהילדים שלנו יהיו הדור הכי מוכשר ומדהים שנברא אי פעם.

// ליאור פרנקל

"יש לי רעיון לאפליקציה" הוא משפט יותר נפוץ בימינו מ"אתה רואה האח הגדול?".

אני חושב על החברים שלי, המשפחה, המעגלים הרחוקים יותר, ולא מצליח להיזכר באף אחד שלא סיפר לי על רעיון לאפליקציה. כולם רוצים להיות אינסטאגרם או Waze.
צודקים, גם לי יש מה לעשות עם מיליארד דולר, וכל מה שצריך בשביל זה הוא רעיון טוב לאפליקציה לא?

לא.

הרעיון שלכם לא שווה כלום, אם אתם לא קמים ועושים ממנו משהו ענק. אמרו את זה רבים וטובים, וגם נועם קייזר – שותף בג'מיני השקעות – הזכיר את זה שלשום לצעירים שהגיעו לאירוע של Starup Live Tel-Aviv.

אם לפרוט קצת יותר את מה שעומד מאחורי הדברים של נועם (שהעביר שם מצגת מדהימה על בניית צוות) הכוונה היא שבחנות של אפל יש מעל 800,000 אפליקציות. ואם אתם רוצים לבנות אפליקציה שגם תביא לכם כסף ממשקיעים אתם צריכים לא להשקיע רק בתכנות שלה, אלא להבין איך תוכלו לשווק אותה כדי לעלות מעל הרעש של כל החנות, איך היא תכניס כסף, מי הם הלקוחות המיועדים שלה ואיך לבנות צוות מנצח שיעבוד עליה.

מתוך עמוד הפייסבוק של Startup Live Tel-Aviv

Startup Live הוא גוף אירופאי שמארגן אירועים בכל הערים הגדולות מאז 2009. סוף סוף הוא הגיע גם לתל-אביב והצורה שהוא תפס פה לא הייתה כמו בהאקתון רגיל, שבו מתכנתים שלושה ימים ויוצאים עם אפליקציה בסיסית. אלא, מעלים רעיונות, בונים צוות, ומכינים מצגת למשקיעים שכוללת תשובות לכל הבעיות שהזכרתי קודם. הצעירים שהתאגדו לצוותים במשרדי גוגל השבוע, עבדו בצורה מסודרת עם טכניקה שנקראת Lean Canvas. אני מאמין גדול בשיטה הזו שגורמת לך להתעסק לא רק באפליקציה שמתחשק לך להרים, אלא גם ב"מהי הבעיה שאתה מנסה לפתור", מי יהיו "הלקוחות הראשונים", מהו ה"יתרון היחסי" שלך על פני המתחרים וכולי. לפני כמה חודשים העברתי סדנה על ה – Lean Canvas בכנס יזמות באמסטרדם, ולכן כשתות שני, אחת המארגנות, יצרה איתי קשר כדי להיות מנטור באירוע, שמחתי מאד.

Lean Canvas

ה- Lean Canvas הוא כמו טבלה גדולה שאתה צריך למלא בה את התשובות לשאלות, כדי לכסות את כל מה שצריך כדי להבין האם יש לך ביד משהו שיכול להיות סטארטאפ, או סתם עוד רעיון חמוד. אני מציע לכל יזם לקרוא את הספר שמסביר את הקונספט הזה, ואז אשכרה לשבת מול הטבלה ולמלא אותה עד שיוצא עשן.

"רגע, אבל אתה לא בעצם נגד סמארטפון ואפליקציות עם הקמפיין של UNDIGITIZE.ME?" שאלה אותי תות בטלפון שבוע לפני האירוע. "ממש לא. הקמפיין תמיד מציין שהסמארטפון הוא מכשיר מצוין, אבל… אני נגד אפליקציות שממכרות אותנו ולכאלה שלא נותנות ערך אמיתי, ומאד בעד אפליקציות שגורמות לשינוי אמיתי בעולם הפיזי ולא רק בתוך המסך." – עניתי לה. ואכן, כשישבתי עם הצוותים הסברתי להם מה נקודת הראות שלי, ועודדתי אותם ללכת בכיוון החדש.

הצוותים שהתארגנו באירוע העלו רעיונות יפים:
- אפליקציה לשיתוף מידע פנימי על דירות בתל-אביב (איך הבעל-בית? האם השכנה צועקת? ועוד דברים שלא כתובים בהומלס)
- אפליקציה שעוזרת לך למצוא לנצל מבצעי 1+1 עם חברים או עוברי אורח
- אפליקציה שתתפוס לך תור בביטוח לאומי כדי שלא תצטרך לעמוד שם שעתיים ולחכות
- אפליקציה שמרכזת כל מה שתצטרך אם יש לך כלב (קופונים, מי נמצא בפארק הכלבים, וכו')
- אפליקציה שתתן לך לראות מידע שהשאירו אחרים במקום פיזי מסוים (דמיין שאתה נכנס למלון ואתה יכול להבין מיד על איזו מסעדה ממליצים אורחי המלון האחרים, או אם יש בעיות בקומה 30 וכו')
- מערכת שתאפשר לך לשלם במכולת עם האייפון ללא צורך בארנק
- מערכת "טעימות" בעזרתה תוכל להתנסות בדברים לפני שאתה מחליט עם לקנות אותם או לא
- אפליקצייה שמאבחנת אם אתה נמצא במצב מצוקה ומודיעה אוטומטית לקרוב שלך
וזו רק רשימה חלקית של הצוותים שאיתם יצא לי לשבת.

מתוך עמוד הפייסבוק של Startup Live Tel-Aviv

צוות המנטורים המכובד עזר לצוותים להתמקד בטבלה של ה- Lean Canvas והכריח אותם לצאת מהמקום הנוח של "יש לי רעיון מגניב לאפליקציה" ולהתמודד עם השאלות הקשות – איך נשווק את זה? מי ירצה לשלם על זה? למה שמשקיעים יתעניינו בזה? וכו'.

אז יש לכם רעיון מגניב לאפליקציה? יופי. עכשיו תתחילו לעבוד על התשובות.
רוצים לשבת על הרעיון שלכם? אני יושב פעמיים בשבוע עם יזמים לקפה. אתם מוזמנים גם.

ותודה למארגנות האירוע המעולות – תות שני וקרין לפל.

רוצים לעזור לי להפיץ את הבשורה של UNDIGITIZE.ME? אני מתמודד לדבר על זה בכנס אינטרנט מהגדולים בעולם. היכנסו ללינק ולייקקו, ואולי אצליח להיבחר להופיע שם.

// ליאור פרנקל

מאז שהייתי קטן רציתי להמציא מוצר שישנה את חייהם של כולם, לא פחות מהמצאת הנורה החשמלית של אדיסון שסיפקה לכולנו אור.

לפי בדיקה של אנשים מתחום היזמות, מסתבר שנולדתי במקום הנכון. ישראל היא מדינת סטארט-אפ וכל אדם שלישי היה מעורב בצורה כזאת או אחרת בהקמת חברה שכזו.

בישראל הוקמו יותר חברות סטארט-אפ מאשר במדינות רבות הגדולות ממנה משמעותית. עובדה זו שכנעה את היוזמים של אירוע היזמות Startup Live לקיים אותו השנה גם בתל אביב. האירוע הזה הוא תחרות בינלאומית המתקיימת בכל רחבי אירופה כבר חמש שנים. סטודנטים מכל רחבי הארץ ומובחרים מתעשיית ההייטק הגיעו להשתתף ולצפות בתחרות שהתקיימה בגוגל קמפוס תל אביב.

(צילום: tsafrirc)

התחרות ארכה שלושה ימים שבמהלכם העלו רעיונות, הרכיבו צוותים, כתבו נאומים והכינו מצגות כדי להציג בפני המשקיעים ופנל השופטים.

לפני שהחל שלב הגמר בתחרות הוצג חבר השופטים המכובד שמנה שמונה אנשים בכירים מתעשיית ההייטק, החל ממתכנתים, דרך מומחים לאבטחת מידע ועד לחלוצי הסטארט-אפ ומשקיעים פוטנציאלים.

רגע מביך שרר בחדר כשהמיקרופון הגיע אל השופט הצעיר בפנל, בן לנג. מבטים מבולבלים וחצאי גיחוכים חלפו בין האנשים תוך שהם מזלזלים בגילו הצעיר: "בן כמה הוא? 16?" התשובה היא לא, הוא לא בן 16.

בן לנג הוא בחור בן 20 בלבד שעלה לארץ לפני שנתיים מארצות הברית. הבחור הזה הוא יזם בעל מספר מיזמים פעילים כיום, שהבולט שבהם הוא http://mappedinisrael.com/ – אתר הממפה בדיוק מופתי למעלה מ-1,000 סטארט-אפים במדינת ישראל. הוא המקים של קהילה גדולה שעוסקת ביזמות ומשמש כיועץ בחברת הון סיכון loolventures שמטעמה הגיע לאירוע. כל זאת תוך שהוא משרת כחייל בצה"ל.

(מתוך: פרופיל הפייסבוק של Ben Lang)

בתחרות היו 23 רעיונות ראשוניים שמהם הוקמו 14 צוותים שהתחרו בגמר התחרות שהתקיים בערב היום השלישי. ליאור פרנקל, אחד המנטורים בתחרות, הסביר כי עודד את הצוותים ללכת בכיוון של אפליקציות אשר ישפיעו על העולם האמיתי ולא רק על הוירטואלי.

שמחתי לגלות שהצוותים הקשיבו לעצה הזו וניסו להחזיר את כולנו לקשר עם העולם שמחוץ לטכנולוגיה. היו לא מעט רעיונות טובים, אך הנה המבחר:
- Guardian Angel: אפליקציה שמטרתה להגן עליך כאשר אתה עלול להיכנס למצב מסוכן כמו כניסה לשכונה מסוכנת. במקרה שכזה היא תתריע לאנשי קשר שתקבע מראש. אין ספק שזוהי הבחירה שלי כאפליקציה החשובה ביותר, שכן היא תוכל לעזור לנשים רבות אשר מפחדות להיכנס לסיטואציות מהסוג הזה.
- CityDog: אפליקציה שמגשרת בין בעלי כלבים בעיר ומסייעת להם למצוא את המידע לו הם זקוקים. היא עוזרת במציאת בוטרינרים מומלצים שגרים קרוב, במציאת פארק ציבורי שממוקם קרוב לביתך, בקופונים עבור קניית מזון וכו'.
- שמחתי לפגוש חבר שהיה בצוות ש לWizeRent, אפליקציה שמספקת לך מידע נוסף בנוגע לדירות להשכרה. השכן אוהב לתופף? הצנרת דולפת? כל המידע מגיע על ידיד ביקורות של המשתמשים. הם סיימו במקום השני המכובד שזיכה אותם בשעות ייעוץ עם חברת הפיתוח juloot interactive.
- CookieColors, אפליקציה חינוכית שמאפשרת לילד לצלם תמונה והופכת אותה לערכת ציור דיגיטלי בשחור ולבן שצריך לצבוע אותה על פי מספרים המותאמים לצבעים. האפליקציה מאפשרת יצירת קשר עם העולם האמיתי בכך שהיא מצלמת את הילד בזמן שהוא מצייר ומאפשרת להורים לראות את כל התהליך שעבר הילד. יעיל מאוד כשההורים רחוקים מילדיהם לאורך זמן. הם סיימו במקום הראשון והיוקרתי, על כך הם קיבלו: 1) שישה חודשים של חלל משרדי בHUB ת״א 2) שעות ייעוץ עם רו״ח, עו״ד, חברת הפיתוח juloot interactive, מינגה. 3) שני כרטיסים לכנס Tech Open Air בברלין ושני כרטיסים לכנס היזמים Pioneers Festival בוינה.

הזוכים במקום הראשון (מתוך: עמוד האירוע Startup Live Tel Aviv)

אין ספק שההבדל בין המקום השני לראשון היה בצורת הגשת הרעיון. הצוות של Cookie Colors הגיש את הרעיון בצורה טובה יותר תוך התמודדות עם שאלות קשות מצד השופטים.
יצאתי עם מסקנה אחת פשוטה – ניתן להמציא את הרעיון הגאוני ביותר, אך הוא יקום וייפול על סמך הצורה שבה תגיש אותו לאנשים.

תודה רבה למארגנות המקסימות של האירוע: תות שני ו-קרן לפל

// צפריר צ'וכנה

אנחנו אף פעם לא בהפסקה…

בייחוד אם אתה עובד במשרד, אתה תמיד ממהר. בדקות המעטות בהן אתה לא מול מחשב, אתה מול הסמארטפון. מתי הסתכלת על צורות בעננים בפעם האחרונה? אתה לא זוכר איך זה להיות בהפסקה אמיתית, פאוזה…

Amstel Pause היא מכונת בירות שתגרום לך לעשות הפסקה אמיתית. המכונה הוצבה בסופיה בירת בולגריה, וכדי לקבל את הבירה צריך לעמוד שלוש דקות בלי לעשות כלום. גם בלי לענות לטלפון שלך, או לסמס! קונספט סופר קול, ומאד אהוב על חברי הצוות של UNDIGITIZE.ME.

Amstel Pause

שלא כמו מיצגים אחרים שהועמדו ברחבי ערים בעולם, אתה לא צריך לרקוד, או לשים לב למשהו, אתה פשוט צריך שלוש דקות לא. לעשות. כלום. את המכונה הזו הציבו במרכז העסקים, איפה שכולם רצים ממקום למקום, אוכלים ארוחת צהריים בדקה אחת, שוכחים לנשום, שוכחים להביט בעולם…

הנה הוידאו שמראה מה קורה שם:

האם זה עבד?

כן. המכונה עמדה שם 16 יום בין ארבע לתשע בערב (בכל זאת, לא כדאי לעודד אנשים לשתות בעשר בבוקר), והנה הנתונים שנאספו:

- 67 שעות מנוחה סה"כ בזכות 4032 איש שנחו על המכונה

- 1344 בירות ניתנו לאנשים. כמו שאפשר לנחש, לא כולם קיבלו בירה, כי כמו שרואים בסרט הם למשל ענו לטלפון שלהם באמצע…

סחתיין על אמסטל

זו לא הפעם הראשונה שאמסטל עושה משהו טוב למען חברה רגועה יותר. בפעם הקודמת ראינו איך הם המציאו את הלוקרים לסמארטפונים בבארים:

אני לא יכול לחכות שזה יגיע לתל-אביב (האמת ששמעתי על זה ישר מסוכנות המדיה שעשתה את הפרויקט עבור אמסטל, אז יש סיכוי שאצליח לגרום לזה להגיע לפה בעצמי… תאחלו לי בהצלחה, אני ממש רוצה בירה בחום הזה). זה אמנם רע לדיאטה, אבל ממש טוב לדיאטה הדיגיטלית…

// ליאור פרנקל