Quantcast
Channel: ליאור פרנקל –מה וזה
Viewing all 118 articles
Browse latest View live

חוטם העתיד

$
0
0

משקפי גוגל הם השלב הבא באבולוציה של האדם החדש.

עברו הרבה שנים עד שהטלפון הסלולארי – שעכשיו הוא הארכה של היד שלנו – הצליח לשנות אצלנו את ההרגלים, את הדרך בה אנחנו רואים את העולם, מתקשרים אחד עם השני, ועם עצמנו. זו תקופה שנראית ארוכה – מאז שנות ה-90 בהן הוא הפך להיות פופולרי בעולם המערבי, ועד לסמארטפון שהיום מגיע איתנו לפגישות, לנסיעות, למיטה, לשירותים… ובכל זאת, כשמסתכלים מ-20 אלף רגל, זה היה השלב הטכנולוגי המהיר ביותר באבולוציה שלנו.

ככה זה עם טכנולוגיה, יש לה קצב משלה, היא מתקדמת בתאוצה שלא מתחשבת בסוציולוגיה, במוסר או בקצב של הרשויות. המהנדסים – פעם בעיקר ברשות המדינה – כשההתפתחויות המשמעותיות היו עבור ייצור נשק ומערכות הגנה, והיום, ברשות החברות הגדולות (להן יש הון של מדינה קטנה) – אפל, גוגל – חיים בתוך חדר משחקים גדול. עם תקציבים אדירים, הם בונים לנו משחקים חדשים – אייפון, אייפד, אנדרואיד, ועכשיו משקפי גוגל. סמארטפון שיושב לך על העדשה.

Google-Glass-pic

ואנחנו – בני האדם – מאוהבים במשחקים החדשים. מאמצים אותם הרבה לפני שיש לנו את הפנאי, את הצורך ואת הסבלנות לחשוב מה השינויים שהם יחוללו בחיינו. נעשה ונשמע. יותר נכון – ננסה ואחר כך נראה כבר מה צריך לתקן.

אם עוד לא יצא לכם לראות על מה מדובר, הביטו כאן:

נראה מדהים, לא? הפעם, אפשר לומר לטובתה של ענקית האינטרנט, היא הצליחה לייצר משהו סקסי בסגנון של אפל. המוצר שלה מעניין, חדשני, והכי חשוב – יש לו "תור בכניסה למועדון". המשקפיים כבר מוכנים, אפילו יש להם כבר כמות אפליקציות מספיקה בשביל ניסויים, ועכשיו נראה אתכם משיגים אותם. אנשי האינטרנט והטכנולוגיה משתוקקים להשיג תמונת פרופיל כשהם מרכיבים את המשקפיים, וזה כולל את הגיקים הגדולים ביותר, אבל גם את הבלונדיניות והסלבריטיז.
גוגל מחלקת עכשיו את המשקפיים ל-8000 איש, שזכו בתחרות ויראלית שעשו בטוויטר ובגוגל + עם ההאשטאג שנקרא #ifIhadglass. כמה פשוט וגאוני. גם מפיץ את המסר שהמשקפיים מוכנים למיליוני אנשים, וגם דרך לקבל רעיונות חדשים למה אפשר לעשות איתם, ובאותו זמן גם "לחנך" את הציבור ליכולות של המוצר החדש הזה.

אם תשאלו את עצמכם, או את האיש הממוצע ברחוב האם הוא היה הולך עם גוגל גלאס, הוא כנראה יאמר שלא. זה אותו איש ממוצע שלא הבין למה צריך טלפון סלולארי, ואז לא הבין למה צריך SMS ואז לא הבין למה צריך אימייל בטלפון וכולי. נכון, אפשר לומר זאת על מוצרים טכנולוגיים אחרים שלא תפסו תאוצה, כמו למשל ה-Smart TV, אבל אני מהמר שהמשקפיים האלו יתפסו הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. ואם יש שם בעיה "אופנתית", היא תפתר. הם יוכלו להיות מורכבים על משקפיים רגילים, או על משקפי שמש, וכו', זה לא יהיה המחסום.

זוהי הקדמה לסדרת פוסטים שתבחן איך משקפי הגוגל יכולים ועלולים להשפיע על חיינו – לטובה ולרעה. אלו יהיו כמובן ניחושים מושכלים, הרי העתיד לא צפוי, אבל ראוי שנדון בהשלכות האפשריות ונדמיין את חיינו העתידיים, רגע לפני שאנחנו נרדמים בלילה עם המשקפיים האלו על החוטם, בדיוק כמו שקרה לנו עם הסמארטפון.

// ליאור פרנקל


משקפיים נוסטלגיים

$
0
0

משהו פה רוטט. השעה 5 וחצי בבוקר, אור חלש מתגנב מתחת לחריץ של הדלת שלא נסגרת עד הסוף. ביקשתי מבעל הבית לסדר את זה כבר חמש פעמים, אבל הוא בשלו – "בטח, אני מסדר לך את זה עוד השבוע!" – הוא משקר לי במצח תימנית נחושה. זהו משחק ששנינו שותפים בו כבר חודשיים. אני מבקש, הוא מתעלם, אני לא מתעקש, בדלת יש חריץ, ויהי ערב ויהי בוקר שכונת נווה צדק.

אני בודק הכל פעם אחרונה. דרכון – יש, ארנק – יש, מפתחות – יש, חליפה – יש, משקפיי גוגל מעוצבים – יש. פיהוק אחרון, מוודא שהחלונות כולם סגורים, לוקח את המזוודה המתגלגלת-כה-טוב שקניתי בבוסטון, ויוצא החוצה אל המונית. מבעד למשקפיים אני נוכח שהנהג שלי הוא אכן זה שהזמנתי, המחיר רשום לי בפונט לבן, שקוף, Roboto, מאה עשרים וחמש ש"ח לנתב"ג זה עדיין מחיר הוגן ב-2015. אני קורץ ומשלם דרך Paypal. שונא להתקע עם כסף קטן בארנק כשאני בחו"ל.

בדרך לשדה אני מביט החוצה. ברדיו מתנגן שיר של אלביס פרסלי, הנהג אוהב את התחנה האזורית. אני נזכר איך שמענו המון אלביס בבית כשהייתי קטן. אמא הייתה מעריצה שרופה, ואני הייתי רוקד איתה בחדר השינה, מזיזים את הברכיים לצלילי הקסטה השחורה-כתומה עם הכיתוב "אלביס – להיטים – #3" שאבא הקליט לה ממרתון שהשמיעו ברדיו. אני תוהה איך קוראים לשיר, מרים גבה, והשאזאם היקר תוך רגע כותב לי "Baby What You Want Me To Do 1968". השם קצת ארוך למסך הקטן הזה שנמצא ליד העדשה הימנית שלי, אז הכיתוב רץ לאיטו משמאל לימין. זה תמיד מזכיר לי את הטלטקסט שיום אחד הופיע בטלוויזיה ונראה כמו הקסם הכי משוכלל שיהיה פה.

אני מרגיש שאני ממש נוסטלגי היום. אולי השעה מוקדמת, אולי הטיסה הקרבה, אולי מה שמאיר אמר. אני מחליט לנוח קצת מהמשקפיים, ומניח אותם על הירך. גולל למטה את החלון, רוח חמימה נכנסת, והמונית נעצרת באיזה פקק פתאומי. בטח תאונה. אני מביט בלוחות הפרסומות שבצידי הכביש – יש פלטפורמות שישרדו לעולם אני חושב. בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות, מחייכת אליי, חושפת שיניים לבנות, מושלמות, כאלו שיושרו אצל אורטודנט כשהייתה בת 14. חיוכה נראה ענק ומושלם על הבילבורד הרחב. ברבע לשש בבוקר אני מוכן להתאהב בה בלי תנאים. בלי דעות קדומות. השער השחור שלה גולש על כתפיים שזופות שנחשפות מתוך חולצת ג'ינס חסרת שרוולים. היא יושבת על ספה כתומה, ידה מחבקת כלבלב לבן מתולתל ומתוק. שרשרת זהב מעוצבת על צווארה, חצאית ירוקה – כמו העיניים – קצרה, אבל לא מדי, נעליים לבנות בלי גרביים.

אין כיתובים על הבילבורד, זה כבר לא 2013, רק בחורה אחת כובשת. והכיבוש הרי משחית. אני משחק עם עצמי את משחק הניחושים – "מה מפרסמים פה?"  - שרשרת הזהב בטוח בפנים. הספה אולי של איקאה. משחת שיניים? ואולי בכלל היא עוד סלבריטי שאני לא מכיר וזו פרסומת לתוכנית חדשה בכבלים? העקשנות שלי שלא להחזיק טלוויזיה כבר 15 שנה, תמיד משאירה אותי קצת מחוץ לפריים.

אני נשבר. חובש חזרה את המשקפיים ומסתכל על האשה שלי בבילבורד. דרך המסך הקטן אני רואה כיתוב על הספה מימין: "חצאית – 60 ש"ח", "נעליים – 110 ש"ח". זו פרסומת ל- H&M. אני תוהה מה קרה פה – איך לעזאזל הם מראים לי פרסומת כזו דרך המשקפיים שלי?! הם הרי יודעים טוב מאד שאני לא בקטע של בגדי נשים מאז פורים, כיתה ד'. ואז אני נזכר בביקור אצל אחותי שלשום, היא חבשה את המשקפיים שלי שעות (שלה מעפנים, מהגרסא לפני ה-HD). בטח הסתובבה ב-Belle and Sue, או באתר של עזריאלי מרפרפת על חלונות ראווה וירטואליים. אני נכנס להגדרות, ומוחק את ההיסטוריה של "Personal Taste" מהשבוע האחרון.

אני מביט שוב ביפה שלי על לוח המודעות. "אתה לא הגבר הראשון שלי, גבר" – עכשיו כתוב איפה שקודם היו המחירים של H&M. זו פרסומת צינית לאתר דייטינג מחורבן. הרומן הזה כבר לא יצליח בנינו, אבל לפחות המשקפיים שלי נזכרו שאני גבר. המונית מתחילה לזוז בדיוק כשעל הצג מופיע לי כיתוב: טיסה LY-311 ללונדון ממריאה בזמן, וכדאי שאמהר כי אני רחוק 12 קילומטר מטרמינל 3.

אני ממשש עם היד את כיס שמאל של הג'ינס. תנועה אוטומטית שבאה לבדוק שלא שכחתי את הסמראטפון שלי. הכיס ריק. אני מתגעגע קצת למסך הזכוכית ההוא, עם השריטה האלכסונית. מתגעגע לגעת בו, להניח אותו על שולחנות בבית קפה, ליד האספרסו, כמו חבר. מה יהיה עם הנוסטלגיה היום…

נוסטלגיה לטלפון

נוסטלגי משהו.

// ליאור פרנקל

[נהניתם מהסיפור? הצביעו עבורי כאן, כדי שאוכל להרצות באחד מכנסי האינטרנט הגדולים בעולם על איך הטכנולוגיה משפיעה על החיים שלנו. לא נהניתם? ספרו לחבריכם.]

אה, והפרק הבא כבר מוכן – הוא נמצא כאן.

כל האקסים שלך

$
0
0

[המשך הסיפור שהתחיל כאן...]

 

אקס מספר: 3
תכונות גוף: גבוה, כ-1.80, שזוף, מבנה גוף רזה, שיער שחור טיפה מקורזל
גיל: 29
עיסוק בשנים האחרונות: ברמן בבארים שונים ברחוב דיזינגוף, ת"א
שנים ביחד: 2008-2010
תכונות חברתיות: משעשע, ציני, קצת אנטיפט, כ-500 חברים בפייסבוק
איפה נפגשו: לא ידוע
פרט רכילותי עליהם: שכח לקנות לה מתנה ליומולדת 26, כתב על זה סטטוס, קיבל 73 לייקים, הם נפרדו לתקופה של שבועיים, ואז חזרו לחודשיים ואז זה נגמר.
התאמה לסגנון שלה: 7

אקס מספר: 4
תכונות גוף: בינוני, כ-1.72, שזוף, שרירים מעט מנופחים, שיער בלונדיני מקריח מקדימה
גיל: 31
עיסוק בשנים האחרונות: עורך דין במשרד פטנטים
שנים ביחד: 2013, חודשיים וחצי
תכונות חברתיות: אוהב צדק, חכם מאוד, מנומס, כ-800 חברים בפייסבוק
איפה נפגשו: תמונה ראשונה שלהם יחד זוהתה בפאב ברחוב לילינבלום, ת"א
פרט רכילותי עליהם: חשד בסבירות גבוהה שהיא שכבה עם שניים מהחברים שלו
התאמה לסגנון שלה: 5

funny-ex-girlfriend-boyfriend-quote

[תשעים דקות מוקדם יותר...] המונית מגיעה לשער נתב"ג. המאבטח מביט עלינו עם המשקפיי גוגל המפחידים שלו. אני מהמר שהטכנולוגיה במשקפיים שלו זהה בדיוק לזו שאצלי, רק שעיצבו אותן ככה שהוא יראה מפחיד. שחורים, גדולים, עם מגני-רוח בצד, ופנס מעליהם. נראים מחומר קשיח וגמיש במיוחד. זה עובד לו, אני אכן נלחץ לשניה. אני מזכיר לעצמי שאני לא מחבל, ואין לי פצצה במזוודה, ואז מסתכל לו בעיניים עם המשקפיים שלי. ככה אני תמיד משעשע את עצמי בסיטואציות האלה – אני רוצה שהוא יתחיל לחשוב לעצמו מה אני יכול ללמוד עליו תוך כדי שהוא בודק אם אני מחבל או לא…

אוי טרמינל 3, ז'ה טם. אני גורר אחרי את המזוודה, מעליה הג'קט והולך להיעמד בתור לטיסה LY337. הבידוק עובר ממש מהר, הדיוטי פרי לא באמת מעניין אותי, אז יש לי המון זמן לשרוף. אני עובר בחנות של סטימצקי, מגחך לעומת המחירים המופקעים שמותר לבקש בשדה תעופה לפריטים שמחוצה לו עולים גרושים. מתאם לשקע אירופאי – 95 ש"ח. רק מתוך שעמום אני מסתכל על הקופסא עם המשקפיים, וישר קופץ לי המחיר של זה בחנות הסינית הזו ששולחים ממנה בחינם לארץ. יש שם שלושה מתאמים ב-2.5 דולר. נו, מילא, משקפיים חכמים, אבל לעשות משלוח מסין שיגיע אליי תוך חמש דקות הם עוד לא יודעים. אז אני קונה חתיכה אחת במחיר מופקע. נשבע לעצמי לא לאבד אותה כמו חמשת האחרונים שקניתי באותה החנות…

eb4577b62a1011e2ada322000a1fbcdb_7

נשארה לי שעה שלמה להעביר. הספרים בסטימצקי לא כל כך מפתים אותי, בשביל מה יש משקפיים. אני מתיישב במעגל המרכזי של שדה התעופה, ובוחר לי מישהי שיושבת על אחת הספות לא רחוק. קורבן מושלם. שיער בלונדיני, אני לא יודע לזהות אם במקור או לא, עיניים כחולות, מבנה גוף רזה-בינוני – קשה לדעת, היא עושה עבודה טובה עם בחירת הבגדים שלה - לובשת סקיני שחורים, חולצה מכופתרת בצבע תכלת עם כפתורים לבנים, איפור קל, רגל על רגל, משחקת בסמארטפון שלה. עוד חמישה מעצבים הודיעו שיוציאו ליינים חדשים של המשקפים עד הקיץ, היא בטח מחכה עד אז…

אני מפעיל עם האצבע את האפליקציה החדשה שמצאתי למשקפיים שלי לפני שבוע: "Who's Her Ex". מחייך לעצמי, רק חסר לי פה פופקורן, כבר ניסיתי את זה פעמיים, וזה שווה את ה9.99 דולר שצריך לשלם פר הפעלה. אני יכול להעביר עכשיו חצי שעה בלי בעיה… האפליקציה עוד לא מושלמת – ראשית, אחרי זיהוי הפנים של הבחורה היא נותנת לי 3 אופציות. אלו תמונות פייסבוק, ואני מיד מזהה שזו בחורה מס' 2, יש לה תמונת פרופיל עם אותה חולצת תכלת… שנית – משום מה האפליקציה עובדת רק על נשים. המפתחים טוענים שעוד לא הצליחו לזקק איך מגלים מיהן האקסיות של בחור ברמה מספיק טובה. לדעתי, הם בכלל לא מנסים. גם מארק צוקרברג התחיל עם השוואה בין בחורות…

סיוון גולדמן, מרכז ת"א, בת 28. אני מרפרף קצת בתמונות שלה – אין שם הרבה דברים מעניינים, היא בטח שומרת שהתמונות החושפניות לא יהיו Public. אחרי שאני קצת מבין מי היא, אני מעביר לשלב המעניין – רפרוף על האקסים שלה. אחרי כמה דקות כאלו, אני אהיה מוכן עם שורת הפתיחה שלי. אני אדע בדיוק באיזו נקודה לפגוע כדי להוציא ממנה מספר טלפון. שיהיה לי מה לעשות כשאני חוזר לארץ…

676203

(צילום: visualphotos.com)

אקס מספר: 6 (אחרון)
תכונות גוף: גבוה, כ-1.85, מבנה גוף שמנמן, שיער חום מלא
גיל: 26
עיסוק בשנים האחרונות: מובטל
שנים ביחד: 2015 עד לפני חודש
תכונות חברתיות: 2300 חברים בפייסבוק, חברותי מאד, ממוצע של 120 לייקים על כל סטטוס
איפה נפגשו: לא ידוע
פרט רכילותי עליהם: נסעו יחד לאיטליה, במסעדה ברומא הוא שפך עליה יין. היא עשתה לו Unfriend עוד באותו הלילה.
התאמה לסגנון שלה: 8

טוב, אם זה הטעם שלה, אני מוותר. נחפש קורבן אחר.

// ליאור פרנקל

..

..

..

[אם בא לכם לפרגן, הצביעו עבורי כאן, כדי שאוכל להרצות באחד מכנסי האינטרנט הגדולים בעולם על איך הטכנולוגיה משפיעה על החיים שלנו.]

שיעורים בלייק

$
0
0

החומר ממנו עשויים יזמים זה הרבה פעמים אותו החומר ממנו עשויים אנשים שלא רוצים להקשיב לאף אחד. יודעים הכי טוב.

אבל כשהרבה אנשים עם ניסיון, חוזרים בדיוק על אותן המנטרות, ומספרים איך למדו אותן על בשרם שלהם (כי גם הם לא רצו להקשיב), זה סימן די טוב שכדאי להעיף את פקקי השחצנות מהאוזניים, ופשוט ללמוד את השיעורים שלהם.

זו כבר סיבה מספיק טובה לפקוד את שבוע היזמות העולמי שיקרה בארץ בנובמבר. לא רק כדי לפגוש יזמים שהצליחו ולנסות להידבק בהצלחה שלהם, אלא אשכרה כדי ללמוד מהם. למזלי ומזלכם, המארגנים של השבוע הזה הם נמרצים מאד, ולכן הם מארגנים אירועים כל הזמן, לא רק בשבוע הזה. למשל, לפני שבוע, בדיזיפרישדון (בר על דיזינגוף), הבחור שהמציא את הלייק – ג'ארד מורגנשטרן – נתן הרצאה מעלפת.

FacebookGamesEvent-022

אני אעבור על קמצוץ מהשיעורים שהבחור הזה למד בעצמו, ועכשיו משתף איתנו.

לא תמיד כדאי להיות הראשון

קצת לפני שג'ארד התקבל לפייסבוק, היה לו סטארטאפ משלו – רשת חברתית בה אפשר לשתף את הפרופיל שלך. היא נקראה Metails (מלשון Details), היו בה המון פיצ'רים חמודים, ובסך הכל המטרה שלה הייתה להיות – הפייסבוק. הוא סיפר לנו איך היה בטוח שהוא ישתלט על פייסבוק ועל מארק צוקרברג שעשה משהו דומה לשלו, ואז הבין שאולי הם יכולים להיות שותפים, ובסוף הלך לעבוד אצלו כשהרגיש בעצמו שהמוצר של מארק הרבה יותר טוב. הוא יודע שזו היתה ההחלטה הטובה שעשה אי פעם.

zuckerberg-email

 

אז סטארטאפיסטים יקרים, תפסיקו לחיות בסרט שאתם צריכים להיות הראשונים בתחומכם. אין קשר בין זה לבין סיכויי ההצלחה של הרעיון שלכם. מכיוון שג'ארד היה מהעובדים הראשונים בפייסבוק, יש לו הרבה סיפורי רכילות על פייסבוק וספציפית על מארק צוקי, וזה בדיוק הדברים שמעלים חיוך בהרצאה כזו.

סיכונים זה חלק מהמשחק

אחת המנטרות הידועות של פייסבוק היא שחייבים לקחת סיכונים. וזה מאד מתחבר לפסקה הקודמת – אתה אולי תהיה הראשון, אולי השני, ואולי החמישי. אבל כדי להצליח להתעלות מעל המתחרים, אי אפשר להתקדם בעדינות ובזהירות. לא כשמדובר בסטארטאפ.

625562_152187154957361_1815862940_n

חייבים לקחת צעדים אמיצים, ולהסתכן. מכיוון שפייסבוק לא מפחדת לקחת סיכונים, מוציאים שם כל הזמן מוצרים חדשים, והרבה מהם נכשלים בגדול, אבל אחרים מצליחים בגדול. ג'ארד סיפר איך יום אחד מארק מינה אותו לעבור על הפיצ'רים של פייסבוק, להחליט איזה כדאי מהם להעיף. חלקם מוצרים שהרבה מתכנתים עבדו עליהם חודשים רבים, אבל פשוט לא הצליחו מספיק.
כדי לא לצאת האיש הרע, ג'ארד התחיל מלהעיף משהו שהוא המציא ולא ממש הלך – קניית מתנות וירטואליות (זוכרים את זה? עוגה וירטואלית בדולר לחבר שיש לו יומולדת).

היכולת לחזות אם פיצ'ר יצליח או לא

אז זהו סיפורו של כפתור הלייק. מסתבר שבפייסבוק מארק צוקרברג הוא היחיד שיודע באמת מה כל צוות וצוות עושים. מה עושים במובייל, מה עושים במרקטינג, מה עושים בדפדפן, מה עושים בטיימליין וכולי. שליטה ריכוזית של מישהו שאוהב את המוצר שלו עד כדי כך. לכן, כדי להעביר פיצ'ר חדש, צריכים לחכות ל"ישיבת מארק" שבה צוקי עובר עם הצוות על הפיצ'ר ומחליט אם הוא עולה לאוויר או לא. לצוות אין שום מושג ויכולת לדעת מה יקרה בישיבה, כי הם לא יודעים שנניח הצוות בחדר ליד עובד על פיצ'ר הפוך לגמרי.

אז קרה המקרה וצוות אחר עבד על כפתור הלייק, שבהתחלה בכלל נקרא כפתור Awesome. הפיצ'ר הזה נכשל ב-15 "ישיבות מארק" מסיבות שונות ומשונות. ואז הפיצ'ר עבר לצוות שניהל ג'ארד. מרוב פחד להיכשל, ג'ארד החליט להעלות את הכפתור של הלייק באופן ניסויי ללא אישורו של צוקרברג, לפייסבוק בסקנדינביה. הוא שלח מייל למארק שהוא הולך "לנסות בקטנה את כפתור הלייק", וכסס את הציפורניים מרוב פחד. מארק לא החזיר לו תשובה בכלל, והשאר היסטוריה. היום הלייק הוא הסימן המזוהה עם פייסבוק יותר מכל. אז גם צוקרברג הגדול לא הצליח לחזות עד כמה הפיצ'ר הזה יצליח.

אני ממש ממליץ להתעדכן בהרצאות הבאות של שבוע היזמות העולמי. לכו ללמוד מאחרים, זה יכול לחסוך לכם זמן ואנרגיה.

// ליאור פרנקל

[אם בא לכם לפרגן, הצביעו עבורי כאן, כדי שאוכל להרצות באחד מכנסי האינטרנט הגדולים בעולם על איך הטכנולוגיה משפיעה על החיים שלנו.]

איך קרס לי המחשב, ונשארתי בחיים

$
0
0

בשלושה צעדים פשוטים תוכלו גם אתם להישאר בחיים כשזה יקרה לכם

עוד לא שמעתי מישהו שאמר על אירוע מעצבן/נורא/מעיק: "או! זה קרה בתזמון מצוין!"

כשצריך לעבור דירה, להחליף עבודה, הלב נשבר או כשהמחשב/אייפון/הארדיסק שלך קורס – זה תמיד בתזמון גרוע. תמיד "הזמן הכי רע שזה יכל לקרות לי". תמיד "למה דווקא עכשיו?!". תמיד "בדיוק כשהייתי צריך יותר מהכל….".  מה לעשות, רוב החיים לא עוברים תוך כדי טיול בהודו. אלא אם אתה הודי שאוהב לטייל.

אז השבוע קרס לי המק המושלם שלי. ההארדיסק מת. התזמון היה גרוע, זה היה הזמן הכי רע שזה יכל לקרות לי, וגם בדיוק כשהייתי צריך אותו יותר מהכל. עכשיו, לדעתי אם קורס לך המחשב בערב יום כיפור, זה נגיד תזמון גרוע. אבל מה תגיד כשהוא קרס ביום בו הציעו לך להצטרף לסטארטאפ מגניב (ואתה חייב לעשות מחקר לפני שאתה עונה להם), יש לך סרטון לערוך תוך יומיים (לפרויקט מימון לספר ילדים שאתה כותב), מחר בבוקר יש לך פגישה עם משקיעים (ועוד לא סיימת את המצגת), ובסוף השבוע אתה צריך להעביר הרצאות בתיכונים על יוזמה חברתית (ועוד לא הספקת להתעדכן בסלנג של הצעירים)?

אז התזמון אכן גרוע. מה גם כשזה קורה לך יום לפני ערב חג, והשירות של אפל כל כך רע בארץ שהמחשב יהיה מושבת ל-20 יום. ייאוש.

רגע אחרי ששקלתי לקפוץ מעזריאלי, נרגעתי והבנתי שאני יכול לשרוד את זה. ולמה? כי אחרי שתיים-עשרה שנים בהן קרסו לי חמישה מחשבים, בחמישה "תזמונים גרועים", הפעם לא הייתי עצלן והתכוננתי מראש. וזה אפילו היה ממש קל.

הראש בעננים

אז יש את האנשים החכמים האלו? אלו שממציאים דברים שאומרים עליהם "נו, מי צריך את זה בכלל" אבל הם חירשים או עקשנים או באמת רואים את העתיד? אז האנשים האלו המציאו את שירותי הענן של המחשבים (cloud services). זה כמו אלו בשמים, רק שאי אפשר למצוא בהם צורות, הם לא מורידים גשם, ואין בהם שום דבר רומנטי.

MYA22952

(צילום: visualphotos.com)

אז העננים האלו, זה מקום שבו יש המון המון מחשבים מכל מיני סוגים, שלא נראים כמו המחשב שלכם, אבל מה איכפת לכם. המחשבים האלו יודעים לעשות דברים ממש לעניין. למשל, אפשר ממש בזול לגבות עליהם המון מידע, נגיד, את כל ההארדיסק שלכם. ואז, כשהולך לכם המחשב או ההארדיסק, ואתם צריכים בדיוק לסיים את הסמינר שעבדתם עליו חודשיים, או את הקבצים לסרטון שאתם עורכים ליומולדת חמישים של אמא, או את התמונה של האקס לבכות עליו, או וואטאבר – אתם יכולים להישאר בחיים. אתם מתחננים לחברים ומשיגים מחשב ישן ואיטי שמישהו כבר לא צריך, ומורידים את כל הקבצים החשובים שלכם, היישר מהעננים הקסומים האלו.

להישאר בחיים בשלושה צעדים פשוטים:

אז עשו לעצמכם טובה. כל העניין ייקח לכם חצי שעה, ומעכשיו אתם "מבוטחים" נגד התזמון הגרוע, שיגיע בוודאות. תאמינו לי.

1. פתחו תיקייה, וקראו לה בשם שיזכיר לכם את העננים. נגיד "אהבה בשחקים".

2. העבירו את כל התיקיות והקבצים שאתם אוהבים, מתחת לתיקייה הזו. זכרו – סרטים שהורדתם מהאינטרנט, נגיד, אתם לא באמת צריכים לגבות. מכסימום תורידו מחדש. נסו להשתדל שכל התיקייה הזו היא לא יותר מעשר גיגה.

3. פתחו חשבון חינמי באחד מהמוני השירותים של גיבוי בענן. למשל דרופבוקס (אם כי הם נותנים רק 2 גיגה שזה מעט), או ביטקאסה שאני משתמש בו אישית (נותנים 10 גיגה) ויש עוד מלא. הורידו את התוכנה שלהם למחשב, עקבו אחר ההוראות (זה ממש פשוט) והראו להם שאתם רוצים לגבות את תיקיית "אהבה בשחקים". כן, זה קצת כאב ראש, כולם שונאים להירשם לשירותים כאלו, אבל זה כלום לעומת התחושה שהלך לך ההארדיסק, קפיצה מעזריאלי וכל זה… אם ניסיתם אחד, והוא נראה לכם מעצבן, תחליפו. שוב, זו השקעה לטווח ארוך, שבסוף משתלמת ממש.

1045091_10151805989631756_2105765257_n

(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של DROPBOX)

עכשיו אתם רק צריכים לזכור – אם אתם עובדים על משהו שחשוב לכם, שימו אותו בתיקיית "אהבה בשחקים". ואתם מוזמנים לשלוח לי צילומי מסך של המחשב שלכם, עם תיקיית "אהבה בשחקים", מסונכרנת לעננים.

אם עזרתי אפילו לאחד מכם, להימנע מקפיצה מעזריאלי ביום הדין, אז היה שווה לכתוב את הפוסט הזה.

// ליאור פרנקל

פחד קהל

$
0
0

"לפני שבוע עניתי לוואטסאפ תוך כדי שרכבתי על ה-Long Board שלי" – סיפר לי אוריה מכיתה ח', תלמיד בבית החינוך המשותף חוף השרון, בסיום ההרצאה. – "ואז עשיתי תאונה… מאז אין לי אייפון שבוע וזה דווקא די סבבה!"

IMG_20131009_185859

האמת? קצת התרגשתי. בדרך כלל פונים אליי אחרי ההרצאה, אבל זה לא מישהו שצעיר ממני ב-20 שנה.
- "ואיזה מגניב הקפוצ'ון שלך, איפה קנית?", שאל אותי החבר שעמד לידו. זהו, עשיתי את שלי. אני יכול לנסוע הביתה.

עמידה בפני קהל נחשבת לפחד הכי גדול שיש לאנשים. הפחד ממוות נדחק רק למקום השני.
למזלי אני לא חווה אותו, כי שמו אותי על במה מאז כיתה ב' (נשארתי עם מוות במקום הראשון, ובמקום השני זה שיישרף לי האספרסו במקינטה). ועדיין, כשהתעוררתי בבוקר יום חמישי שעבר, וידעתי שאני הולך לדבר לפני בני-נוער, קצת התייבשו לי השפתיים. אומרים עליהם שהם הקהל הכי קשה, אומרים שהם לא מקשיבים, שלא איכפת להם. בנוסף לכל זה אני אמור לספר להם על התמכרות לסמארטפונים – איך מסבירים את זה למי שנולד עם סלולאר ביד? שמתייחס לעיתון כמשהו נוסטלגי, כמו שאני מתייחס לפטיפון…
בסופו של דבר ההרצאות עברו די טוב. הם אפילו צחקו במקומות הנכונים.

אז החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד איך להרצות, איך להעביר מצגת, איך לעמוד מול קהל, איך לספר סיפור. וכדי ללמוד טריקים חדשים, הגעתי למחרת, יום שישי בבוקר ל-IDC הרצליה, שם מתכוננים כמה צעירים להרצות בכנס TEDxIDC שייערך ב-20 לאוקטובר. TEDx אלו המיני-אירועים שמתחקים וקשורים לכנסי TED הגדול והמצליח. כדי לכנס כזה אירוע TEDx צריך לעמוד בהרבה קריטריונים, ולקבל אישור מהאחות הגדולה. למשל, זה אומר שכדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של המותג, המרצים יעברו סדנאות הדרכה במשך כמה פגישות לפני האירוע.

IMG_20131004_105430

את הסדנא הנחו מייקל וויטס, ואביגייל טננבאום – שני מומחים בתחום, שמורשים לעשות זאת על ידי TED. הסדנא התרחשה בתוך כיתת לימוד במכללה – מקדימה עומד המרצה, ועל ספסלי הלימוד יושבים המרצים האחרים, ובניהם מייקל ואביגיל – להלן "הקהל". המנחים נותנים הערות ופידבק, ומעודדים גם את המרצים האחרים להשתתף ולעזור למרצה לשפר את ההרצאה שלו. ולא מדובר רק ברמת התוכן של הדברים הנאמרים, אלא גם בעמידה, בשפת הגוף, בסדר הדברים, טון הדיבור, וכל דבר שיכול להשפיע על איכות ההרצאה.

הנה כמה נקודות שחזרו על עצמן בסדנא:

- סיפור אישי מנצח:
לא חשוב לאיזו מסקנה הגעת ואתה רוצה לספר עליה לקהל, לא חשוב כמה ניסיון צברת שאתה יכול לבנות ממנו תיאוריה. הקהל תמיד יעדיף לשמוע סיפור אישי – מרגש, מצחיק, מפחיד או מסקרן – זה תמיד עדיף מ"להרביץ תורה". סמוך על הקהל שהוא אינטיליגנטי מספיק להסיק את המסקנות מהסיפור שלך.

- התנסח כמו מי שאתה:
כשאתה בא לכתוב את התסריט להרצאה, אל תבחר בשפה או התנסחות ספרותית, או רצינית, או מדעית, אם זה לא מי שאתה. כי בסופו של דבר ייראו שאתה לא טבעי בסיטואציה הזו, ושאתה חוזר על דברים ששיננת. אם אתה סחבק, תסתחבק עם הקהל. אם אתה רגיש, תן להם לראות את זה. אם אתה משועשע מהסיפור של עצמך – תהיה משועשע. נסה לספר את זה כמו שהיית מספר לחבר טוב.

- תתאמן הרבה:
הרבה אנשים לא מסוגלים לעמוד לפני קהל שמוחה להם כפיים במשך עשר שניות. הם נבוכים. אבל אם תנסה את זה כמה פעמים, בסופו של דבר תמצא איך להתגבר על זה. באותה מידה, כל חלק של ההרצאה – עמידה, שפת-גוף וכו' – אימון מול אנשים יעזור.

- פאוזה במקומות הנכונים:
טיפ קטן, אבל מגניב. שימו לב למה שעושים סטנדאפיסטים טובים – אחרי בדיחה טובה הם עושים פאוזה, שותקים רגע או אפילו צוחקים מהבדיחה של עצמם. ההשהייה הזו נותנת לקהל (ולך) עוד רגע של השתהות/עונג/מחשבה על מה שהרגע נאמר, לפני שרצים להמשך ההרצאה.

- למרצה יש "מתנות" שהוא יכול לתת:
ישנה מערכת יחסים שנבנית בינך לבין הקהל. להסתכל למישהו בעיניים עד שאתה מסיים משפט חשוב – זה סוג של "מתנה". הצופה הזה לא יישכח את ההרצאה שלך הרבה זמן. זה לא אתה נגד הקהל, אלא אתה והקהל יחד.

זהו. לא סיפרתי על תוכן ההרצאות כדי לא לעשות ספוילרים, אבל הולך להיות כנס מרתק…

[אה, ודרך אגב, אני עובד עכשיו על ספר ילדים, לילדים שמכורים לטלוויזיה/אייפד/סמארטפונים... רוצים לראות? כנסו כנסו!]

// ליאור פרנקל

 

מי יגן על הדור הבא?

$
0
0

זהו עידן העכשיו.
מושג הזמן השתנה לבלי היכר. התקצר, התכווץ, כמעט מתכנס לתוך עצמו. האירועים מתועדים בזמן-אמת, ושבריר שנייה אחרי, אנחנו נכנס לבדוק איזה אירועים אחרים הפסדנו.
תכניות ארוכות טווח מפנות מקום לתכנון קריירה קצר. מושג הנוסטלגיה שהיה שמור להתבוננות בתמונות מלפני 15 שנה, הפך ל"איזה קטעים היה ב-2012" כשפתאום סטטוס פייסבוקי קופץ לו מהעבר.

2c1389bce4c511e29f3922000aa80254_7
אנחנו חסרי סבלנות, מתקשים להתמיד, מרגישים קפיצים נמתחים מתוך הגוף, מתוך הלב, הבטן, הראש. מה שלא ניתן לראות את התוצאות המידיות שלו, נחשב לפחות אטרקטיבי. בעינינו ובעיניי מי שבוחן אותנו.

וזוהי התקופה. אי אפשר להתווכח על כך, לא צריך להתלונן או לרטון. אלא להתבונן, להפוך מודעים, ולהבין מה אנחנו מרוויחים ומה מפסידים. לכייל את הציפיות שלנו, ואולי אפילו את המעשים.

אז למדנו להיות זריזים יותר, עם האצבע על ההדק, מגיבים מהר, מסתגלים. למדנו להטיל ספק בצורך בתואר באוניברסיטה, בצורך בקריירה אחת שנמשכת 50 שנה, למדנו להיות מולטי-טאסקרים, מולטי-טאלנטים, חולמים בגדול, לא מפחדים משינוי כמו ההורים שלנו.

אבל האם הדינאמיות הזו מתאימה לצורה בה אנחנו מתוכנתים להתנהג כבני-אדם כבר מאות אלפי שנים?
האם אפשר לקצר את התהליכים המנטליים שלנו? האם אפשר לשנות את מנגנוני הרגש שלנו? אולי כן, אולי לא, יהיה מעניין לבחון את זה בעוד 30 שנה.

אך באותו הזמן שאנחנו מבצעים ניסויים על עצמנו, ממש בין הרגליים, מסתובבים להם יצורים שלא יכולים לשמור על עצמם. הילדים שלנו. האחים הקטנים. האחיינים. זו האחריות שלנו לדאוג להם. והאהבה הגדולה שיש לנו אליהם מצליחה להמיס את הציניות, מכריחה אותנו להיות קצת יותר אופטימיים מאשר ריאליים.

ילדים הם היצור הכי מסתגל שיש – כמו חימר – הרבה יותר מאיתנו. אבל דווקא משום כך צריך להגן עליהם בשנות ההתפתחות שלהם.

אנחנו עוד לא מבינים עד הסוף מה המהפיכה הדיגיטלית של העשור האחרון עושה לנו. לטוב ולרע. איך היא שינתה את המוח שלנו, את ההתנהגות, את תהליכי קבלת ההחלטות. אבל אין ספק שזהו השינוי המהיר והחד שהיה בתולדות המין שלנו. נו מילא, אנחנו כנראה נשרוד, נכון? אבל מה עם הילדים?

איך העובדה שרבים מהילדים שלנו מבלים 75% מזמן העירות שלהם מול מסך כלשהו – טלוויזיה, מחשב, טאבלט, סמארטפון משפיעה עליהם? משפיעה על תהליכים ש – לפחות עד היום הסכמנו – הכרחיים להתפתחות החברתית שלהם?

- מספר מחקרים מצביעים על קשר בין שימוש בסמארטפונים אצל ילדים לבין ADHD
- ישנו קשר בין ישיבה מול מסכים אצל ילדים לאכילת יתר.
- האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) מציינת כי זמן-מסך מרובה יכול להוביל לבעיות שינה, ולהפרעות אכילה.
- פרופסורים בבריטניה הראו קורלציה בין זמן-מסך מרובה לדיכאון אצל ילדים.

מתוך: Planet Earth Kids Club. איור: הגר ורטהיים.

מתוך: Planet Earth Kids Club. איור: הגר ורטהיים.

מבאס. אנחנו כל כך אוהבים את הטכנולוגיה ואת המסכים בעצמנו. וגם הילדים מתים עליהם. אז למה לתת להם פחות ממה שהם כל כך אוהבים? כנראה מאותה הסיבה שלא כדאי להאכיל אותם רק במקדונלד ובממתקים. כי באוכל בריא יש דברים שהכרחיים להתפתחות תקינה של הילד. וכך גם בעולם הפיזי שמחוץ למסכים. משחק עם ילדים אחרים, אינטראקציה עם אבא ואמא, ועם סבא וסבתא, עם הטבע שבחוץ, גם הם הכרחיים להתפתחות הילד לא פחות מחלבונים וסידן.

לא כולכם תסכימו איתי, הרי לתת לדברים לקרות מעצמם זה הפתרון הנוח ביותר. אז הדיון הזה רק מתחיל, ואני מזמין אתכם להשתתף בו.

ולמי שאיכפת, אתם יכולים לעזור לנו לעשות שינוי. יחד עם פסיכותרפיסטית מוכשרת – עינב קשר – שהיא גם סופרת, ועם מאיירת – הגר ורטהיים – שהיא גם בלוגרית אנחנו עובדים על ספר ילדים שיגרום להם לרצות לצאת החוצה מהמסך, ולשחק קצת יותר עם חברים. אתם מוזמנים להכיר, לתרום, להשתתף, ולשתף.

והנה הלינק לפרויקט שלנו. בואו תראו:

http://igg.me/at/planet-earth-kids-club/x/4483097

// ליאור פרנקל

זנדיר, זן נדיר, זן אדיר

$
0
0

זו הקלישאה הכי שחוקה שיש, כאשר סופר/בלוגר/סתם מלהג מספר על כך שכתב ומחק את שורות הפתיחה שלו עשרות פעמים עד שמצא את השורה המדויקת. זו קלישאה בעיניי כי אני אף פעם לא עושה את זה. לפחות לא באופן מעשי – אני עוצם את העיניים ורואה את השורות ממלאות מסך לבן בתוך הראש שלי. שם הן הולכות אחורה וקדימה עד שהן מוצאות את הסדר הנכון שלהן. ואז – אז אני מתחיל לתקתק אותן על המקלדת.

ודווקא הפעם לא עשיתי את זה, מה שהכן הפך אותי לקלישאה מהלכת. לא ידעתי איך להתחיל, והרגשתי שבניגוד למה שמאפיין אותי, לגשת לעיקר על ההתחלה יחטא לנקודה. כמובן שהבעיה המרכזית שלי (ויש פה חתיכת משל לחיים שלי) היא שאני לא בדיוק יודע מה הנקודה.
כי הסוגיה שגרמה לי לכתוב את הפוסט היא שאני שונה. אני לא יותר טוב, או פחות טוב, אני פשוט שונה. אני לא חושב שאני שונה, אני גם לא מהאנשים החייכנים תמידית האלה שחושבים שכל אדם מיוחד מדרכו (בעיניי רוב האנשים משעממים ומאד חד גוניים, בעיקר בצורת המחשבה שלהם). לא לא. בעיניי העולם בנוי מפסיפס של אנשים בעלי גוונים דומים מאד, ואלו שנצבעו בצבעים שונים הם נדירים ביותר.

אבל למרות שבלוג הוא דבר אישי, לא באתי לדבר עלי ועל איך שאני חי עם עצמי. בעיקר כי אני חי עם עצמי בסבבה. אני מודע להכל באופן קצת מבהיל, משלים עם מה שפחות טוב, מנסה להדגיש את מה שיותר טוב, ובאופן עקרוני די מבסוט מהשוני שלי. אף פעם לא הבנתי למה הצורך הזה של "להיות כמו כולם" הוא כל כך גורף.
הבעיה, או יותר נכון הסוגיה שעליה אני כותב כאן, היא איך אני נתפס בעיניי אחרים. זו לא בעיה כזו גדולה כי כל מי שמכיר אותי לעומק, בין אם אלו חברים, או סתם אנשים שאספתי לחיי במרוצת השנים, מכירים אותי על שלל רבדיי. הם למדו לא להיות מופתעים גם ממה שאמור להפתיע.

מצד שני, כאשר אני פוצח בהיכרות, מה שב-99% מהמקרים יהיה עם בחורה, אני נתקל בבעיה בכמה רמות. מצד אחד, אין שום דבר אטרקטיבי בבחור שבא וישר מספר כמה הוא שונה. זה בעיקר מצטייר כשחצנות, בעוד שאני תמיד דגלתי בכך שאני לא צריך לבוא ולהצהיר כמה אני מיוחד (מניסיוני, אנשים שמספרים כמה הם שונים ומיוחדים הם האנשים הכי חד גוניים וצמאים לתשומת לב שיש), אני בחור שלומדים את הייחוד שלו לאורך זמן. מצד שני, גם נסיון לנורמליזציה של עצמי היא לא ממש חכמה, בעיקר בגלל שהיא שקרית.

כתוצאה מכך, נוצר מצב שבו לרוב מכירים את הגרסא היותר מרוככת שלי בהתחלה. מה שלא מעט פעמים מביא לתגובה מבחורות על כך שאני חמוד. עכשיו, נכון שחמוד זו מחמאה עם סקס אפיל של מגב פרקט באולם הפחים בחולון, אבל באמת שהמילה הזו לא כל כך מפריעה לי. היא פשוט לא נכונה לגביי. ולך תשכנע בחורות בכך שחמוד – אתה לא.

(התמונה באדיבות Michiel Parlevliet)

ומעל לכל זה, מתווספים מנגנוני ההגנה שעוטפים אתכן מכל כיוון. אני לא בא בטענות לכך שמנגנונים אלו קיימים, כנראה שאתן חייבות אותם כדי לדעת לנטרל את עצמכן מכל הבולשיט שגברים מנסים למכור לכן. הבעיה עם שימוש במנגנוני הגנה איתי היא שהם מנטרלים אותי, וייתכן שכל בחור יוצא דופן גם מוצא את עצמו מתייאש כתוצאה מהם.

מה הכוונה? סתם בתור דוגמא, אני, עקב מקרי עבר, עברתי את השלב בו אני מסוגל לרצות בחורה רק כי היא מושכת אותי חיצונית, או רק לצרכיי סקס. זה לא כי אני איזה אציל או משהו, נטו מטעמיי פרקטיקה – תחושת הבאסה כשאתה מתעורר בבוקר אחרי לילה של אי נוחות עם בחורה שאתה לא מכיר ובכלל לא מחבב שנמצאת במיטה רק כי היא שכבה איתך פשוט לא שווה את הסקס.

לכן, גם אם, ואני סתם זורק פה, עומדת מולי בחורה בלונדינית עם חיוך ענק, ועיניים משוגעות, וחזה בגודל (ובמרקם) של מלונים, ותחת שמתכתב עם הכדור פילאטיס הענק, גם עם כל זה – לרצות אותה אני אוכל רק אחרי שאני ממש אכיר אותה. לפני זה, מה לעשות, כל מה שאני רוצה זה להכיר אותה.

שוב, אני לא מנסה להוציא את עצמי כקדוש מעונה, אני לא מחפש לכתוב עליה אנציקלופדיית בריטניקה. אני רק רוצה לדעת שהיא מיוחדת בעיניי. אממה? אם אני אגיד לה את זה, אני כבר מסוגל לשמוע את ה"פחחחחחחחחח" שמתגלגל לה בראש. אני אולי אקבל נקודות על משפט מקורי, אבל הסיכוי שהיא תאמין לי שואף לאפס.

אני רק חושב שבחורות לא לוקחות בחשבון דבר אחד – אם 97% מהגברים מזיינים להן את המוח, והן יצאו מנקודת הנחה שכל גבר מזיין להן את המוח – הן יאבדו גם את ה3% שפשוט אומרים את האמת.

זו כבר אופנה חוזרת אצלי לחרוג מכמות המילים כאן, אז אני אסכם בכך שאחלוק את הגישה שלי, ואולי י(ת)היה מי שתאמץ אותה. הרי גם אני מוצא את עצמי מתאכזב מאנשים שחשבתי שהם יהיו יותר ממה שהם באמת. אבל עדיף לתת לכל מי שיוצר בך קצת עניין להינות מהספק. לחשוב שבאמת ייתכן שהוא מיוחד. אם הוא יוכיח שהוא לא? אבוד לו.
אבל לדעתי עדיף להאמין שבכל אדם שאתה מכניס לחייך יש משהו שעוד לא הכרת, מאשר לחשוב "הינה מגיע עוד אחד שמנסה למכור לי את אותה סחורה משומשת".
מתי האח הגדול חוזר???

// אורן קורץ


שאלות על יזמות: ליאור פרנקל

$
0
0

יזמות

 

השבוע, במסגרת שבוע היזמות העולמי, הזמנו את הבלוגרים של "מה וזה" העוסקים ביזמות לספר על החיים שלהם בתור יזמים. שבוע היזמות העולמי מזמין צעירים בכל רחבי העולם לשלב חדשנות, דמיון ויצירתיות בחייהם. הוא מעניק השראה לחשוב “בגדול”, לייצר פתרונות חדשים, להפוך רעיונות למציאות ולהטביע חותם.

מהו יזם בעינייך? כל מי שחולם לעשות משהו, והופך את החלומות שלו למשהו אמיתי. זה לא חייב להיות משהו גדול. גם לארגן איבנט עם 100 איש זו יזמות.

באיזה תחום אתה עוסק? אני מרצה, כותב, ומייעץ בנושאי יזמות וטכנולוגיה, ואיך היא משפיעה על החיים שלנו.

כרגע אני עובד עם צוות מדהים על בניית סטארטאפ חדש, שמבקש לפתור בעיות שרלוונטיות לדור שלנו, ולשינוי הצרכים שלו מול העולם הדינאמי הזה.
במקביל, עם הצוות של UNDIGITIZE.ME, אנחנו ממשיכים להפיץ את הבשורה של התנועה להעלאת המודעות להתמכרות לסמארטפונים. במסגרת התנועה אני גם עובד על יצירת ספר ילדים עם עינב קשר – פסיכותרפיסטית שכותבת את הספר, והגר ורטהיים שתאייר.

becd806e38a811e3ab6822000a1fb191_8

מתוך מצגת שהועברה בכנס Web Summit באירלנד

מי הרול מודל שלך? אין לי ״רול מודל״, אבל אני מאמין רציני בללמוד מנסיונם של אחרים. למשל: פול גראהם, ג׳יימס אלטושר, דייב מק׳קלור, שיין סמית׳, ואם יש מישהו שמשפיע עליי הוליסטית, זה האנג׳ל והיזם הישראלי הצנוע ביותר שאני מכיר, אילון תירוש.

האם יזמות זה מקצוע, האם זה מקצוע שהומצא במאה ה21? יזמות היא לא מקצוע. היא פעולה, היא יכולה להיות אופי, או דרך-חיים. בסופו של דבר יזמות לשם היזמות היא דבר שיכול להיות לפעמים פאתטי. יזמות צריכה להיות לצורך השגת מטרה כלשהי, יצירת משהו מכלום, שינויי בעולם – קטן או גדול ככל שיהיה. בימים שבהם אני לא מצליח להיות יצירתי, או תקוע בקשר למהלך הבא, אני מרגיש ממש רע עם התואר ״יזם״.

מה בין דור ה-Y ויזמות? שני דברים. הראשון, הוא החינוך שקיבלנו בבית. הדור של הורינו עבד מאד קשה, חי בצמיחה כלכלית חסרת תקדים, חסך כסף, וחינך אותנו לכך שמותר לנו להעיז ולנסות, כי יש לנו לאן לפול. אז להרבה אנשים בדור ה-Y יש את האומץ. אם אני צריך לנחש, נראה לי שהדור שלנו יחסוך הרבה פחות, והדור הבא יהיה הרבה פחות ״יזמי״ ויותר שמרן.

הדבר השני הוא הטכנולוגיה, שמאפשרת היום בקלות להקים רעיונות ועסקים חדשים, להפיץ אותם, לבדוק אותם, לתקן את הדרוש תיקון ואז להגדיל את העסק – כל זאת במחיר נמוך, במהירות גבוהה, ובלי הרבה סיכון (ביחס לדורות הקודמים).

הצד הצעיר של דור ה-Y בהאקתון למען השלום

הצד הצעיר של דור ה-Y בהאקתון למען השלום

מה השגת בתור יזם ומה השאיפה הכי גדולה שלך? בתור יזם אתה קודם כל עצמאי, ויוצא מאזור הנוחות שלך כל הזמן. החיים ברכבת הרים. כשאני משווה את זה לתקופה שהייתי שכיר, אני רק מחייך. השאיפות משתנות כל יום, כל שבוע, והן רק גדלות עם הזמן. כרגע השאיפה הכי גדולה שלי קשורה למיזם החדש ולשינוי שהוא יכול להביא לחיים של אנשים אחרים.

האם הכסף הוא המניע או הערכים? או שניהם? בשנים שאני יזם הרווחתי את כמות הכסף הנמוכה ביותר שהרווחתי מימיי. ובאותה עת אני האדם הכי מאושר, מסופק, ומשפיע שהייתי מימיי. אני מאמין שאם אמשיך לעשות מה שאני אוהב, הכסף ימשיך לא להטריד אותי, ובסוף הוא גם יגיע. ואני לא אצטער כשהוא יגיע.

מה סדר היום שלך? כל יום מומצא מחדש. לפעמים זה כיף ולפעמים מעייף. אבל יש דברים שחוזרים על עצמם: פעם ביומיים-שלושה נסיעה באופניים על הטיילת ליד הים (לקבל השראה ולשחרר לחצים), המון אספרסו, לפעמים שנ״צ קצר, המון שעות מול המחשב והלוח המחיק, וכתיבה.

עם האופניים בטיילת. זה אבסולוטית הרגע הכי טוב של היום.

עם האופניים בטיילת. זה אבסולוטית הרגע הכי טוב של היום.

מי האדם שהכי עזר לך בדרך להשגת המטרה? כל מי שלידי עוזר לי בהשגת המטרה. זה כי אני משתדל להתרחק ממי שלא מפרגן או אין לו ראש פתוח להבין את דרך החיים הזו. ובכלל, מהי ״המטרה״? אין לי מושג.

האם אתה חושב שכל אחד יכול לעשות את זה? אני אתחמק מהשאלה. במקום זה אספר שעד לפני חמש שנים הייתי מתערב על מיליון דולר שאשאר שכיר לעולמים.

איפה תהיה עוד חמש שנים מהיום? לשמחתי אין לי מושג. אבל זה בטח יהיה בתל-אביב, לונדון או ניו-יורק. במטבח תהיה צנצנת טחינה.

טיפ חשוב שלמדת: אנשים נוטים לומר ״אני שמרן״, ״אני שונא אבוקדו״, ״אני לעולם לא אהיה עצמאי״, ״אני אוהב בחורות גבוהות״. מה שהיית עד היום, היית. זה לא אומר שהחל ממחר בבוקר אתה לא יכול להיות משהו/מישהו אחר. להגיד מה אני, זה לקבע את עצמי. אל תגיד מה אתה, תגיד מה בא לך להיות. ואז תתחיל ללכת בכיוון.

רוצים לשמוע עוד? אני מדבר היום על מה שלמדתי מאחרים במסגרת שבוע היזמות. בואו.

hipster_cat_pen_drawing_by_scruffywolf13-d6jhevr

// ליאור פרנקל

מחשבות על חינוך

$
0
0

אם אתם אוהדי TED אתם בטח מכירים את הפרצוף של סר קן רובינסון. הוידאו בו הוא כיכב מ-2011 הוא מהנצפים ביותר באתר הזה. למרות שאני חובב TED, אף פעם לא התפתיתי לראות את הסרטונים שלו.

ken1

ולמה לא? כי בכותרות הופיעה המילה Education. מילה לא סקסית בעליל. חינוך עושה לי אסוציאציות לבית-ספר, שיעורי בית, למורים מעצבנים ועצבניים, מבחני בגרות, ושעת-אפס.

לא שהיה כל כך רע בבית הספר, אבל העובדה היא, שהמחשבה עליו יותר מעיקה מאשר מעלה חיוך. הזכרונות הטובים קשורים בעיקר לעניין החברתי. באופן קצת אירוני, יצא לי לעסוק בחינוך הרבה שנים: הייתי מורה פרטי, מדריך בצופים, ואפילו הדרכתי סיורים חינוכיים/תיירותיים בכמה מקומות בארץ. ועדיין, כשאני רואה את המילה Education, אני מתחיל לפהק.

לאחרונה משהו השתבש אצלי בקישור הנוירוני הזה. שמעתי על רעיונות חדשים בתחום ההשכלה , והלכתי להרצות בכמה בתי-ספר (במסגרת UNDIGITIZE.ME). הרבה מאמרים מעניינים על דור ה-Y פתחו לי סופית את הסתימה הזו בראש, וכך הגעתי סוף סוף לצפות בסר קן רובינסון.

קודם כל הבחור קורע מצחוק, וגם יש לו דברים מעניינים לומר על חינוך:

- לכל ילד יש רצונות, יכולות ותחומי עניין שונים. למרות זאת, החינוך המקובל משתמש בתבנית אחת לכולם. פלא שרוב הילדים לא מצליחים להתרכז או להתעניין? החינוך הקיים היום בעצם מנוגד להבנה של מהי אינדיבידואליות.

- הפרעות קשב-ריכוז לא מפתיעות את רובינסון בכלל. הוא יוצא נגד העובדה שמכנים את ה-ADHD ״המגיפה החדשה״. הוא מסביר בהומור שהילדים בסך הכל סובלים ממחלה שנקראת ״ילדות״. במחלה הזו, ילד רוצה לרוץ בחוץ, לטפס על עצים, ולשחק עם ילדים אחרים. מושיבים אותו שעות ארוכות על כסא ומכריחים אותו ללמוד, זה בכלל לא מפתיע שיש לזה תופעות לוואי כמו שעמום ובעיות ריכוז.

- המטרה האמיתית של חינוך היא לא להעביר תוכן מהלוח או הראש של המורה אל הראש של התלמיד. חינוך צריך לתת לתלמיד את התנאים האופטימליים כדי שיוכל ללמוד בעצמו. אי אפשר להכריח מישהו ללמוד. הוא משווה את זה לגנן שמטפל בפרחים שלו. הגנן לא יכול לגרום לפרחים לצמוח, הוא יכול רק לתת להם תנאים אופטימליים כדי שיצמחו בקצב שלהם.

IMG_20131009_1858591

***********************

בשבוע הבא חוגגים את יום המורה. עצרתי לרגע להיזכר במורים שנחקקו אצלי בזכרון.

פרנסיס, המורה לפיזיקה, שהעזתי להתווכח איתו (הייתי ילד מעצבן, אני מודה) על מה שנסה להוכיח על הלוח, לא גילה אליי סבלנות רבה. אחרי ויכוח של חמש דקות הוא צרח עליי שאני אפס, שלא יצא ממני כלום, שאין סיכוי שאסיים את הבגרויות, ושלא אגיע לשום דבר בחיים. זה היה בתיכון. הלכתי הביתה בוכה, נבוך מההשפלה. נזכרתי בו כשהלכתי לקחת את התעודה מהתואר בטכניון שש שנים אחרי, אבל לא חייכתי בנקמנות. סתם הייתי עצוב.

אבל יש גם מלאכים. כמו המורה שלי מכיתה א׳ – נעמי ברקליס. היא הייתה רגישה בצורה יוצאת דופן ונתנה תשומת לב שונה לתלמידים לפי הצרכים שלהם. היו שני שיעורים שבהם הייתי משועמם להחריד, ובאופן קסום היא הבינה את זה, ונתנה לי להכין ״עבודה״ (עלאק) שבה אספתי בתוך קלסר תמונות של סוסים – החיה שהערצתי. זה היה פרויקט קטן להתעסק בו שמאד אהבתי, וככה גם לא הפרעתי בכיתה לאחרים. החיוך הטוב והחם שלה יהיה חקוק לי בראש תמיד.

מי היו המורים שהרסו או בנו את החינוך שלכם?

// ליאור פרנקל

החיים. כמה אופציות.

$
0
0

יש כאלו שזה תוקף אותם מוקדם בבוקר, עם השחר. לאחרים זה מופיע בלילה, לפני ההירדמות. לפעמים גם וגם.

מחשבות מסתננות. משמעות החיים, זוגיות, קריירה, משפחה, חברים, כסף. כל אחד והחיווטים שלו במוח. כל אחת ומה שרודף אותה.

המחשבות האלו רוב הזמן לא הולכות לשום מקום. מסתובבות במעגל, חוזרות על עצמן. ככל שהשעה מוקדמת יותר בבוקר, או מאוחרת יותר בלילה, הן פחות ופחות אפקטיביות. העיקר לעשות רעש. אנחנו לוקחים בראש החלטות, ואז לא עומדים בהן. מחליטים להפסיק את ההרגל ההוא, להתחיל לעבוד על העניין הזה, לא להיעלב יותר מההוא, לא לכעוס על ההיא, לשים יותר גבולות או דווקא לשחרר אותם קצת. ואז באה המציאות, וזה כבר סיפור אחר.

53d974b2337511e391a022000a9f13ef_8

יש מי שמנסה להתחמק. אפשר, למשל, לראות טלוויזיה עד שנרדמים. שמשהו ייכנס דרך האוזניים והעיניים ויעשה רעש יותר גדול מהמחשבות. או לשתות כמה בירות או כוסות יין. אבל הן לא פראייריות הטורדניות האלו. הן מוצאות את הדרך להציק. אם לא דרך הראש, אז דרך הגוף. דרך ההתנהגות, או אי-ההתנהגות. משפיעות על מערכות יחסים או על אי-מערכות-יחסים.

ולא תמיד יש קשר בין המחשבות לבין המציאות. אני מודה שלפעמים אני יכול להיות מוטרד מדברים מאד דביליים. נגיד לפנות בוקר, כשאני מדמיין איך בעל הבית תובע אותי כי לא השארתי את הדירה צבועה כשעברתי דירה. למרות שאין שום סיבה שאצבע אותה, וזה גם לא הופיע בחוזה… שעה אחר כך, אחרי האספרסו, אני מבין שזה שטויות. אבל איפשהו הפחד הקטן הזה מלווה אותי כמו סנצ׳ו פנצ׳ו. רק פחות חמוד. או למשל, משהו מעצבן בעבודה, שעלול לקרות בעוד חודשיים מעכשיו, יכול להטריד אותי נורא. יש הרי חודשיים עד אז, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, אבל המוח שלי קופץ על המציאה – הנה יש לו שטות חדשה להציק לי איתה.

(ספוילר: קלישאות לפניך)

והנה החדשות הטובות: יש כמה דרכים להתמודד עם הטרדות האלו, להצליח לשנות דברים מעצבנים, לגרום למהלכים לקרות.

- למשל, הומור עצמי. לצחוק על עצמך שאתה מתבכיין, או לתת לאנשים שאתה אוהב לצחוק עליך.

- למשל, לזכור שלא משנה כמה זה סיוט לעבור דירה / להחליף עבודה / (תשלימו את החסר), אחרי תקופה לא ארוכה, מי בכלל זוכר שזה היה מעצבן. אז אני מדמיין שאני נמצא כבר חודש אחרי האירוע המציק, וחוזר לפרופורציות.

- למשל, להיות פרואקטיבי. לא לקוות שדברים יסתדרו מעצמם. לא לחכות שיהיו לי חברים, קריירה, זוגיות, משפחה מושלמת. אלא לקום ולעשות משהו לגבי זה. גם משהו קטן לפעמים מספיק כדי לשנות מסלולים.

- למשל, לזכור שהחיים מלאים באופציות. הרבה מהן תלויות בך ובמה שתעשה איתן.

מלא אופציות.

מלא אופציות.

לפעמים משהו טוב מסתיים – טיול בברזיל, לימודים מלאי חופשות, עבודה שאהבת. אבל במקום להתבאס שנגמר, ולחשוש מ״מה יהיה עכשיו״, אפשר להבין שזו בעצם הזדמנות ליצור משהו חדש.

לפעמים יש הרגשה שהכל תקוע – לא טוב במצב הנוכחי, ואיזה באסה, ואין מה לעשות, והתבכיינות כלשהי. אבל אז אפשר להיזכר כמה מסלולים אפשריים עומדים לפניך, מחכים שתבחר אותם. שתתקל בהם במקרה ותהיה פנוי אליהם. כמה הזדמנויות אתה יכול לייצר לעצמך, ואיזה מרגש זה שהכל יכול להשתנות. להתרענן.

נכון, צריך גם מזל בחיים, ובריאות, ולהוולד בצד הנכון של כדור הארץ. אבל אם אתם קוראים את הטקסט הזה, כנראה שזה רלוונטי אליכם.

*******************

קצת לא נוח לי עם כל הדיבור הקלישאתי הזה, אבל לקלישאות יש תפקיד חשוב בחיים.
לכו תנסו לשנות דברים. תכשלו, תנסו שוב. תכשלו, תנסו שוב. תצליחו. והופה, משהו זז.
כשהמחשבות הטורדניות מגיעות פעם הבאה, תחייכו אליהן, ותמסרו להן ד״שׁ.

// ליאור פרנקל

סטארטאפ: מה זה בכלל? (חלק א׳)

$
0
0

סטארטאפ, או בעברית: ״חברת הזנק״. מה זה בכלל?

אנחנו כל הזמן משתמשים במילה הזו, מכירים אנשים שעובדים בכזה, שמענו על כאלו שמכרו את זה בהמון כסף, וחלקינו אפילו מקימים אחד. אפילו סיפרו לנו שאנחנו חיים באומה של כאלו, ועדיין, רובינו לא ממש בטוחים מה זה בדיוק. בסדרה של פוסטים קצרים, אני אנסה להשיב על השאלה – ״מה זה בכלל סטארטאפ?״.

אבל לפני שמגיעים לתשובות עצמן, חייבים להבין משהו בסיסי ועדיין לא טריוויאלי: סטארטאפ זה לא עסק רגיל.

הרבה זמן טעו לחשוב שסטארטאפ זה פשוט דגם מוקטן של עסק רגיל. ואז אם אתה רוצה להקים ולנהל אחד, אתה צריך לעשות כל מה שמי שמקים עסק עושה. בוגרי סטנפורד ודומיהם שסיימו תואר יוקרתי במנהל עסקים, הקימו סטארטאפים וניהלו אותם עם השיטות שלמדו שם, ושוב ושוב נכחו שהמתודות שהם מכירים לא ממש עובדות, והסטארטאפים שלהם נכשלים. כדי להסביר את ההבדל הבסיסי בין סטארטאפ לעסק רגיל נביא דוגמא:

נגיד שאני רוצה לפתוח גלידריה. בעולם קיימות גלידריות הרבה מאד שנים אז אני יודע מה צריך לעשות בגדול.
לשכור נדל״ן, לייצר בעצמך או לקנות ממישהו גלידות טעימות, להשיג כמה עובדים, לעצב מותג, לשווק את הגלידריה, לתת לה מחיר יקר או זול לפי הביקוש וההיצע בסביבה; הלקוחות של הגלידריה הם אנשים מכל הסוגים שמתחשק להם גלידה, צריך לדעת איך למצב את הגלידריה כשונה מהמתחרות בסביבה, וכו׳ וכו׳. ניסיון בניהול עסקים, בשיווק, וטעם טוב בגלידה יגדילו את הסיכוי של הגלידריה שלי להצליח.
אני גם יודע לתכנן את המודל העסקי של הגלידריה. ההוצאות הן – השכר לעובדים, שכר-דירה, ארנונה, חשמל, מים, הוצאות שיווק, קניית הגלידה, וכדומה. ההכנסות – המממ… כדורי גלידה שמכרתי. אני יודע שאנשים מוכנים לשלם על גלידה, ואני יודע כמה בערך הם מוכנים לשלם. אני יודע שבקיץ תהיה לי עונה חזקה, ובחורף חלשה. בקיצור, הכל ידוע, אפשר לשבת לכתוב תוכנית עסקית, להזיז את התחת ולפתוח גלידריה.

MON088002

(צילום: visualphotos.com)

אבל בסטארטאפ? ההיפך הגמור.

נגיד שנמאס לך לעמוד בפקקים עם האוטו והחלטת לפתור את הבעיה הזו.
אז יש לך מלא רעיונות לסטארטאפים:
- רמזורים חכמים שידווחו על פקקי תנועה לסמארטפונים במכוניות
- שלטי תאורה גדולים בדרכים שיכתבו דרך איפה כדאי לנסוע
- מערכת מרכזית שעוקבת אחרי GPS שמותקן במכוניות כדי להבין איפה יש פקקים
- שימוש בחכמת ההמונים כדי לדווח איפה יש פקקים לאחרים

MON136007

(צילום: visualphotos.com)

עכשיו אתה בוחר באחד הרעיונות, אבל עוד אין לך באמת מושג מהי הטכנולוגיה המושלמת כדי לבצע את הרעיון. אתה יודע שיש סיכוי שאולי זה לא יעבוד ותצטרך לנסות את אחד הרעיונות האחרים. אתה גם לא בטוח מי ירצה להשתמש בזה, אם בכלל, האם הוא יהיה מוכן לשלם על זה, אם בכלל, כמה עובדים תצטרך כדי לממש את הטכנולוגיה הזו, או איך לשווק את הפתרון שלך; אתה גם לא יודע אם יש לך מתחרים ומי הם, איך הם הולכים לפתור את אותה הבעיה; אין לך מושג מה יהיו ההכנסות ומתי הן יתחילו, מה ההוצאות…. כמה כסף אתה צריך לגייס כדי לפתור את הבעיה הזו, והאם תצליח לגייס את הכסף הזה…
בקיצור אוסף ענק של סימני שאלה.

סטארטאפ בדרך כלל מנסה לפתור בעיה שעוד לא פתרו, או לפתור בדרך חדשנית משהו שפתרו בדרך גרועה (השלטים באיילון שאומרים לך אם יש עומס בנמיר), ולכן כמעט שום דבר לא ידוע מראש – לא מיהם בדיוק הלקוחות, לא מהו המודל העסקי, לא מהו הפתרון המושלם וכו׳.
זו גם הסיבה שסיכויי ההצלחה של סטארטפ הם כל כך נמוכים, יש הרבה איפה לפול.
אז אין ספק שאם אתה רוצה להתעשר, עדיף לך לפתוח גלידריה. או רשת של גלידריות. יאמי.

לסיכום, סטארטאפ זה לא דגם מוקטן של עסק (ולכן סטארטאפ גם אי אפשר ולא כדאי לנהל בשיטות שמלמדים ב-MBA – אבל זה כבר סיפור אחר).
אז מה זה כן?
בפוסט הבא נביא את אחת ההגדרות המוצלחות לעניין הזה. Stay Tuned.

// ליאור פרנקל

סטארטאפ –מה זה בכלל? #2

$
0
0

בחלק א׳ הבנו למה סטארטאפ זה לא דגם מוקטן של עסק רגיל.

אז מה זה כן – חברה שנמכרת במיליארדים? צוות קטן שעובד מהבית? רעיון חדשני?
מכיוון שאנחנו חיים באומת הסטארטאפים, המילה הזו נכנסה לסלנג ואיבדה מזמן את המשמעות המקורית שלה. אם תשאלו יזמים או אפילו משקיעים, שכביכול אמורים להבין מה זה היצור הזה, גם הם יתבלבלו. בסופו של דבר תשארו עם הרבה וריאציות שלא מסבירות מה זה בדיוק. חלק יאמרו שזו חברה שמנסה לפתור בעיה שעוד לא פתרו, או לפתור בעיה שפתרו אבל בדרך חדשה; או יאמרו שזו חברה קטנה שרוצה להימכר בעתיד לחברה יותר גדולה; או יאמרו שסטארטאפ זה רעיון למוצר חדש שיכול להתפשט במהירות… וכהנה וכהנה.

MKP04210

(צילום: visualphotos.com)

בעיניי ההגדרה המוצלחת ביותר היא זו של סטיב בלנק, מי שהוביל כמה סטארטאפים בחיים שלו (בלשון המעטה), חלקם נכשלו, חלקם הצליחו עד הנפקה בבורסה; הוא גם יודע ואוהב ללמד על סטארטאפים (למשל בסטנפורד, ברקלי וקולומביה) ואפילו כתב את האנציקלופדיה של הסטארטאפים. אז הנה (אני משאיר את זה באנגלית בשביל להיות נאמן להגדרה):

"Startup is a temporary organization, designed to search for a repeatable and scalable business model"

רגע, מה?

נתחיל מזה שזה לא דומה למה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כסטארטאפ. איפה החברה הקטנה? איפה המוצר החדשני? והכי חשוב – איפה המיליונים?!

ועכשיו נלך צעד צעד ונבין למה זו הגדרה מעולה.

Startup is a temporary organization

סטארטאפ הוא ארגון שזמנו קצוב. המטרה של סטארטאפ היא לא להיות סטארטאפ, אלא להפוך להיות חברה מצליחה. אז זה בעצם ארגון זמני שאו שיהפוך להיות חברה או שלא.
במקרה האופטימי הארגון הזה יבין מיהם הלקוחות שלו, מהו מודל ההכנסות שלו, ואפילו ירוויח כסף. ברגע שהוא כזה, הוא כבר הופך להיות חברה רגילה. כי כמו שהסברנו בחלק א׳ – עסק רגיל הוא זה שיודע את הדברים הללו, לעומת סטארטאפ שאין לו מושג. פייפאל הוא לא סטארטאפ, הוא כבר חברה. וכך גם גוגל ופייסבוק ושאר הסטארטאפים שהבינו את התשובות לשאלות האלו.

במקרה היותר סביר, הארגון הזה יסיים את התקציב שלו, לפני שהספיק לברר את כל סימני השאלה כמו: מי בכלל רוצה להשתמש במוצר שלך? או איך עושים מזה כסף?
במקרה המאד נדיר (אם כי הכי מתוקשר), הארגון הזה יכול להיקנות על ידי חברה אמיתית, עוד לפני שהספיק להגיע לתשובות, רק משום שיש לו הרבה פוטנציאל למצוא תשובות ממש מצוינות. קוראים לזה אקזיט, וזה למשל המקרה של אינסטאגרם, שנמכרה לפייסבוק עוד לפני שהספיקה להרוויח דולר אחד.

…designed to search for …

ומה סטארטאפ אמור לעשות כדי להפוך להיות חברה מצליחה? להשיג לקוחות? לבנות מוצר? לא. קודם כל הוא אמור לחפש משהו… אבל מה בדיוק הוא מחפש?

A repeatable and scalable business model

קודם כל סטארטאפ מחפש משהו שאפשר לחזור עליו. מוצר, שירות, דרכי שיווק, שלא עובדים פעם אחת, כמו גימיק, אלא יעבדו שוב ושוב ושוב. למשל Draw Something, האפליקציה שכולנו אהבנו, היא לא סטארטאפ – היא סתם אפליקציה שבאה, עשתה רעש, ונעלמה. היא אמנם נקנתה על ידי זינגה ב-180 מיליון דולר, אבל מאחר ולא היה שם שום מודל עסקי, ובטח לא משהו שיכול לחזור על עצמו יותר מגימיק של משחק אחד, זינגה סגרה אותה ממש לא מזמן. יש כאלו שעדיין יקראו לזה סטארטאפ, אני לא, ולו משום שזה מעודד אנשים לרצות לייצר משהו רק כדי לעשות אקזיט.

899631

(צילום: visualphotos.com)

סטארטאפ גם מחפש משהו סקיילבילי – שאפשר להגדיל אותו בקלות יחסית. למשל אפליקציה זה דבר מאד סקיילבילי, כי אם מישהו אהב אותה ומוכן לשלם בעדה דולר, והיא נמצאת בחנות האפליקציות, מחר יכולים גם להוריד אותה מיליון אנשים, והסטארטאפ ירוויח מיליון דולר. מה שבטוח כדי להגדיל את המוצר או את השירות, אסור שככל שהוא גדל אני אפסיד יותר ויותר כסף, כי אז רוב הסיכויים שלי הם לסגור את הבאסטה. (גם כאן יש יוצאי דופן כמו טוויטר, שככל שהם גדלים ההוצאות שלהם גדלות, ועדיין הם נחשבים לסטארטאפ מוצלח).

והכי חשוב – סטארטאפ נועד לחפש מודל עסקי. זו המטרה שלו. להבין איך מגיעות ההכנסות, איך ההוצאות, מיהם הלקוחות, ולהתחיל לתת ערך אמיתי ולהרוויח כסף.
מהו בדיוק המודל העסקי הזה, ואיך מחפשים אותו? נמשיך בפוסט הבא…

// ליאור פרנקל

השראה בצהריים

$
0
0

אני אוהב להביט באנשים אחרים כשהם צופים בסרטונים של TED.
הסרטון הנכון, ברגע הנכון, יגרום לאנשים להתמתח, לפתוח את החזה, לצחוק בקול רם, להסמיק, להנהן. זרם אנדרנלין שוטף אותנו כאילו הרגע סיימנו איזו משימה מסובכת שעבדנו עליה קשה המון זמן. רק שההתרגשות הזו הגיעה לא ממשהו שעשינו בחיים האמיתיים, אלא פשוט מהדמיון שלנו. זה כבר מספיק.

מסתבר שלהביט באנשים אחרים מספרים על רעיונות גדולים, סיפורי חיים יוצאי דופן, ודעות שמאתגרות את הסטטוס קוו, לא רק גורם לנו לעונג אינטלקטואלי, אלא גם ממש מזרים את הדם ומאיץ את הדופק. הרגשה של אופטימיות, של סקרנות, של בטחון – הנה יש שם בחוץ אנשים שדואגים שהעולם הזה יהיה קצת פחות דפוק ממה שהוא. אנחנו מסתכלים על מוחות גדולים, יזמים חברתיים, מדענים משוגעים, וגם על אנשים שנראים כמונו, כמו שפעם הנתינים היו מסתכלים על המנהיגים שלהם.

מיכל אנסקי ב-TedX Jerusalem

מיכל אנסקי ב-TedX Jerusalem

לפני שלוש שנים התחלתי – מבלי לשים לב – הרגל חדש. זה היה כשרק פתחנו את המשרד של הסטארטאפ, עבדנו שעות ארוכות, והצהריים תמיד היו קשים. אוכלים יחד או לחוד, מהר מהר, כי זה היה הקצב שהמוח עבד בו, ואז מגיעה הנפילה. מתיישבים מול המחשב, הבטן מרדימה כל מוטיבציה לעשות משהו, גונבת את האנרגיה לצרכי עיכול הארוחה. פתאום הקצב מואט, המוח רוצה הפסקה מהעבודה. האצבעות לא מוכנות לתקתק, מכסימום לגלול את העכבר. מכינים קפה, לא עוזר. קצת שוקולד, לא עוזר.

486607_10151136857812642_493709539_n

אתה מתישהו מבין שאין מה לריב עם זה, צריך לעשות הפסקה. בודק מה קורה בפייסבוק, באתר של הארץ או Ynet, הכל שעמום, נראה אותו דבר כמו אתמול, שלשום וכנראה גם מחר.

מכיוון שהתעסקנו בסטארטאפ עם טכנולוגיה של וידאו, הפסקות הצהריים התחילו להיות סביב צפייה בסרטונים. ככה התחיל ההרגל. כמעט כל יום, אחרי ארוחת הצהריים (או לפעמים תוך כדי כשאכלתי לבד) הייתי מוצא איזה סרטון מעניין לצפות בו. TED כמובן היתה בחירה טבעית, אבל לא היחידה.

מבלי לשים לב, התחלתי לפתח הרגל מגונה. כל יום בצהריים מצאתי 15-20 דקות פנויות. זה היה הזמן שבו אני לומד משהו חדש על העולם, מקבל השראה, אנדרנלין, אופטימיות, צמרמורת. מזון למוח, ודרך הרבה יותר כיפית להתעדכן מה קורה בעולם מאשר לקרוא Ynet. כשג׳יימי אוליבר מספר איך הוא רוצה להציל ילדים מהשמנה (זוכה טד 2010), זה הרבה יותר מרגש מלקרוא בפעם המאה על ההגבלות ששוב הטילו או הסירו מאיראן.

TED

הבנתי פתאום את האפקט של ההרגל הזה – באמצע היום, בדיוק כשהאנרגיות יורדות, אני חוטף זריקת אופטימיות שדוחפת אותי לחצי השני של היום.

ואז חשבתי שאולי עוד אנשים יכולים לנסות לפתח את ההרגל הזה, בדיוק כמו שהם פיתחו את ההרגל הקודם של גלילה ב-Ynet או פייסבוק. מאחר ואני כבר מתמחה בלמצוא תוכן טוב, אני מדי פעם אשלח להם המלצה על איזה סרטון או טקסט קצרצר טובים, שיעזרו להתרומם משקיעת הצהריים.

אז הנה, למי שרוצה להתמכר – אפשר להירשם כאן. זה כמובן בחינם, לא ספאם, ותמיד אפשר להתנתק בקליק אחד.

// ליאור פרנקל

איך באים מיליארד דולר לעולם?

$
0
0

 

בשלישי לאפריל השנה, באותם המשרדים ששימשו פעם את Twitter בסן פרנסיסקו, התיישבו שלושה עשר איש מול מסך המחשב. מולם היה פתוח אתר שעוקב אחר סטטיסטיקות ההורדה לאפקליציה "Instagram for Android". הכאב הקל באצבע שלוחצת על ה"ריפרש" בדפדפן, הצטרף לכאבים נעימים בשרירי הפנים – חיוך שלא הפסיק למשך שבוע בו נשבר שיא חדש בתחום האפליקציות.

חמישה מיליון איש הורידו את "Instagram for Android" בשבוע הראשון.

אבל לא זו החדשה המרעישה ביותר הקשורה באפליקצית התמונות. מיליארד הדולרים שהשקיע מארק צוקרברג כדי לקנות את אינסטאגרם – שבוע מאוחר יותר – סיפקו הרבה יותר כותרות. ההשקעה הגדולה ביותר שעשתה פייסבוק אי פעם.

סיפור ההצלחה של האפליקציה והחברה שמאחוריה – מסקרן כל סטארטאפיסט, כל כותב אפליקציות, ואפילו את המשתמשים עצמם. עכשיו, כשפייסבוק נסחרת בבורסה, זו סוגיה שמעסיקה גם את המשקיעים – האם מיליארד דולר זה לא מוגזם בשביל אפליקציה שמוסיפה פילטרים לתמונות? איך בכלל עושים כסף מהרשת החברתית הזו? האם זה מהלך שקרה בגלל שצוקרברג מחפש דריסת רגל מול המתחרות הגדולות – אפל וגוגל?

אבל יותר מכך – זהו סיפור שמעניין את מי שעוקב אחרי התפתחות הרשתות החברתיות בשנים האחרונות. החדשנות בממשק המשתמש, התפשטות מושגי ה"share", ה"follow", וה"tag", הערעור על מושג האומנות בעידן ה"אינסטא-ארט" – בתוך אלו מסתתרות תובנות, שיכולות להסביר איך מגיעים לשווי של מיליארד דולר, ואיך משפיעים על דור ה-Y בצורה שלא הרבה הצליחו.
בפוסט הנוכחי ובכמה הבאים אני אנסה לפרום את הפקעת הזו, ולעשות סדר בבלגן. לפני הכול, בואו ניזכר איך זה התחיל.

קווין סיסטרום, גוגלר לשעבר, עבד ב-2009 במחלקת השיווק של חברת נקסט-סטופ. בלילות הוא לימד את עצמו לתכנת, כדי לממש רעיונות שדגדגו לו. אחד הרעיונות נקרא Burbn – אפליקציית שיתוף-מיקום חברתית – כמו Foursquare – רק שבנוסף לצ'ק-אין המוכר, אפשר לעשות צ'ק-אין עתידי, לתכנן אירועים, לזכות בנקודות על סמך מפגשים חברתיים ולשתף תמונות מהמקום בו עשית צ'ק-אין.

החלק הבא של הסיפור הוא זה שגורם ליזמים ישראלים להתפלץ, ולהצטער על כך שהם לא עובדים בסיליקון וואלי. קווין מוזמן למסיבה שגרתית שארגנו החבר'ה מ-Hunch (חברה שמנסה להוביל את עולם ההמלצות – בין השאר שותפים בה אחד המייסדים של פליקר, ואחד המייסדים של ויקיפדיה). שם הוא פוגש שני אנשים משתי חברות השקעה, מהם הוא מגייס 500 אלף דולר בתוך מספר שבועות. הוא עוזב את העבודה, ומקים צוות שיעבוד על Burbn.

(צילום: visualphotos.com)

 

בחור בשם מייק קריגר מצטרף לקווין, ויחד הם מחליטים לעשות את הדבר הנכון בתור סטארטאפ – להתמקד בדבר אחד, ולעשות אותו הכי טוב שאפשר. רוב הפיצ'רים נחתכו ומימושם נדחה למועד עתידי (שלא קרה עד היום). מה שנותר הוא הבסיס שאנחנו מכירים – שיתוף תמונות עם פילטרים מגניבים, והאפשרות להגיב ולעשות לייק לתמונות של אחרים. במבט לאחור אפשר להבין כמה הייתה גורלית ההחלטה הזו לעתיד החברה. השם Burbn שונה לאינסטאגרם, שמועלית לראשונה לחנות האפליקציות של אפל באוקטובר 2010. בתוך מספר שבועות היא הופכת לאפליקציית התמונות הכי פופולרית בחנות.

אז זהו קיצור תולדות האפליקציה ששמה עליכם "פילטר".

מה הקשר בינה לתנועת ההיפסטרים ולאומנות הצילום? מה עושה אותה לכזו פופולרית? איך הפכו אנונימיים לאינסטא-סלבז? ואיך מגיעים לשווי של מיליארד דולר? כל זאת ועוד, בפוסטים הבאים – שימשיכו לספר את סיפור ההצלחה של אינסטאגרם.

 


אינסטגרם? לומו לא?!

$
0
0

אינסטגרם. הרשת החברתית שסחפה מעל 50 מיליון משתמשים. היא לא הרשת החברתית הראשונה במובייל, ובטח לא אפליקציית התמונות הראשונה, אבל בכל זאת היא זו שפייסבוק רכשה במיליארד דולר.

בפוסט הקודם סקרנו את לידתה של האפליקציה: קווין סיסטרום המייסד מגייס הון ראשוני לאפליקציית שיתוף-מיקום חברתית, מרובת פיצ'רים, שנקראה Burbn. במהרה נושרים רוב הפיצ'רים, והפוקוס נקבע להיות שיתוף תמונות חברתי. קווין ושותפו מייק משנים את השם מ-Burbn ל-Instagram.

אומרים שלסטארטאפ מצליח דרושים חדשנות, מייסדים עם אינטואיציות חזקות, פוקוס מחודד, ובייחוד – תזמון מעולה. בפוסט הנוכחי נבין מדוע תזמון הגעתה של האפליקציה לא יכול היה להיות טוב יותר.

ביוני 2010, אפל משחררת את הדגם הרביעי של האייפון. לדגם הקודם הייתה מצלמת 3 מגה-פיקסל חלשה, ומקובל היה להסתובב עם אייפון ביד אחת, ומצלמה דיגיטלית ביד השנייה. האייפון החדש – לעומת זאת – בא עם מצלמת 5 מגה-פיקסל, ויכולת מדהימה שנקראת "HDRI". (בפשטות – HDRI – פירושו שהמצלמה מבדילה בין הרבה גוונים של אור, כך שאם בתמונה יש אזורים חשוכים – נגיד הפרצוף של החברה שלך – ואזורים מוארים – נגיד השמש שמאחוריה – המצלמה יודעת לצלם תמונה, כך שחברה שלך לא נראית כמו כתם שחור על רקע זריחה מהממת. למעשה המצלמה מצלמת כמה תמונות בבת אחת (לפחות שלוש), ברמת חשיפה משתנה, ומחברת אותן לכדי תמונה אחת שנראית טוב).

בסוף 2010, מגיעה אינסטגרם לחנות האפליקציות, כאילו נולדה עבור מכשיר האייפון 4, שבזכות המצלמה שלו מייתר – אצל רבים – את הצורך במצלמה דיגיטלית. אבל עד כאן ההסבר לא מספק. האייפון הרי מגיע עם אפליקציית "Camera" ואפליקציית "Photos" שפותחו באפל. אפליקציות אמינות, עם אפשרויות עריכת תמונות ושיתוף, ואינטגרציה מושלמת עם היכולות של הטלפון. אז מה בכל זאת כל כך מיוחד בתזמון של אינסטגרם?

נקפוץ לרגע לאוסטריה, תחילת שנות ה-90.

טרנד חדש מגיח לעולם – ה"לומוגרפיה". צילום באמצעות מצלמת צעצוע אנלוגית שיוצרה ברוסיה, לה אין זום, לא פוקוס ולמעשה שום דבר מתכוונן. מה שכן, אפשר להניח על העדשה שלה פילטרים. נשמע מוכר?

ב-2007, בזמן שכולנו מצטיידים במצלמות דיגיטליות עם עשרות פיצ'רים, זום משוגע, פוקוס שמזהה פרצופים ומה לא, תנועת הלומוגרפיה כוללת כבר יותר ממיליון איש בעולם שמצלמים עם מצלמה אנלוגית.

כמו כל אופנת אנדרגראונד מצליחה, גם הלומוגרפיה מתמסחרת – הייצור עובר לסין, הדגמים זולים וזמינים בחנויות ובאינטרנט. הטרנד מתפשט בקרב בני נוער שרוצים להיות "אלטרנטיביים" והופך לסמל סטטוס אצל ההיפסטרים.

דיאנה – מצלמת הלומו הפופולרית ביותר – והפילטרים. אינסטגרם אנלוגי

אינסטגרם נופלת לידיהם של דור הלומוגרפים כמו פרי בשל. הדור שאוהב רטרו ובאותו הזמן מחזיק סמארטפון חדשני, לא יכל לבקש יותר מזה. שנייה אחרי הצילום, אתה בוחר את אחד הפילטרים הסקסיים, והכול נראה יפה יותר. ממש כמו במצלמות הלומו, רק שלא צריך להיסחב עם המצלמה האנלוגית שלא נכנסת לכיס, ויותר חשוב – לא צריך ללכת לפתח את הפילם. אינסטנט דיגיטלי, עם יופי אנלוגי. תזמון מדהים.

אבל האמת? אפליקציה בשם "Hipstamatic", לה יש את אותם פילטרים סקסיים, יצאה כמה חודשים לפני אינסטגרם (!). עם אותו תזמון מעולה, היפסטאמאטיק יוצרת קהילה מחבקת, ומיליוני הורדות. אז מה בעצם גרם לאינסטגרם לגנוב את המלוכה? התזמון, מסתבר, הוא רק חלק מהסיפור.

בפוסטים הבאים נברר מה החדשנות שהביאה האפליקציה, מה זה "אינסט-ארט", ולמה על היפסטאמאטיק לא שואלים את שאלת מיליארד הדולר.
בנתיים, צאו החוצה, צלמו את השקיעה, ותפרגנו לעצמכם בפילטר Earlybird. אף אחד עוד לא עשה את זה קודם.

ליאור פרנקל –תכלה שנה והיפסטריה

$
0
0

ההיפסטר מת.

כמו הפאנקיסטים, ההיפים והאמו לפניהם – ההיפסטרים היוו קונטרה לתרבות המיינסטרים, לתקופה לא-ארוכה, עד שזו אימצה ואז בלעה אותם.
למי שלא בקיא בתקציר תולדות ההיפסטר, הנה תיאור לא מדויק, אבל משעשע:

ב-98' ביקרתי במקום היחיד שאי פעם הבין את הקונספט של "עיר". המלכה-האם ניו-יורק. התוודעתי שם לדורות הביניים של ההיפסטרים והבנתי מיד שזה הדבר האמיתי. מי שגדל על הערצת התרבות, המוזיקה והאופנה של ה"אייטיז" וה"ניינטיז" יכל לזהות בקלות שזה הולך להיות הדבר הבא ב"נוטיז".

מאז הייתי שם עוד תריסר פעמים, והמשיכה שלי ללאוור-איסט-סייד -> L-train -> וויליאמסבורג וחזור, רק התעצמה. אבל תחושת הערצה לאלטרנטיבה של לובשי הסקיני, רכובים על אופני כביש דקיקות, הפכה עם הזמן לגיחוך. צעירי ברוקלין היפסטרו את עצמם למוות, ובעקבותם כל השאר. אפילו תל-אביב הקטנה – בדרכה המאחרת והמואצת – הספיקה תוך כמה שנים לאמץ וכמעט מיד להגחיך את ההיפסטריזם.

כשהלומוגרפיה הפכה לדיאנה-פלסטיק והאומנות לאינסטאגרם, כשאורבאן אאוטפיטרס ואמריקאן אפארל נהיו רשתות בגודל סטארבאקס, וLMFAO הוציאו את "I'm sexy and you know it", הרקוויאום של ההיפסטר כבר נשמע ברמקולים של סאונד-קלאוד. היחידים – כנראה – שנשארו כוח-מייצר-אלטרנטיבי בתרבות הזו, הם להקות האינדי-מיוזיק.

שתי תכונות שבאמת אהובות עליי אצל ההיפסטר ז"ל הן – ההומור עצמי, והאירוניה. הוידאו הבא ממחיש עוד קצת מזה. שימו לב שהבחור שם מזמין כל הזמן בירה בשם PBR (הסבר יבוא מיד אחרי):

ובכן, PBR היא בירה כושלת, זולה, גרועה, שב-2001 כמעט פשטה רגל.
פוינג! אם אפשר לאמץ משהו כושל וזול, באופן אירוני, זהו חומר מצוין להיפסטרים!
את זה הבין משווק גאון של החברה, שהחליט לדחוף אותה בפורטלנד (אחת מבירות ההיפסטריזם העולמיות). במקום לבזבז כסף על חסויות יקרות, הם השקיעו ממש מעט כסף בגלריות, כינוסי סקייטבורדינג ושאר אירועים אלטרנטיביים. תוך שנתיים הם הפכו לבירה ההיפסטרית ה"רשמית" בארצות הברית.

מה שמזכיר לי את היציאה הגאונית הבאה:

הפוסט הזה הוא בסימן "החלטות לשנה החדשה". אבל בשביל שינוי, צריך להבין מה היה קודם, לא? אז זו הייתה הקדמה להחלטה שלי לשנה החדשה – לזהות את התנועות האלטרנטיביות הבאות, ולחשוף אותן כאן, על גלי האינטרנט, לפני שמישהו עוד יקח אותן ברצינות.

אני לא יכול לסיים בלי עוד קצת היפסטריזם, כי בכל זאת – עשר שנים שילמתי דמי מנוי. אז הנה תרגום מבלוג אהוב ששאל לפני שנה את קוראיו ההיפסטרים: "מה אתם מאחלים לעצמכם לעשות בשנה החדשה?". קצת ממה שהם ענו:

- ללמוד לנגן על כלי מוזיקה לא פרקטי כמו מנדולינה או בנג'ו או יוקלילי

- להכין עוד מיקסטייפס לחברים שלי

- להחליף את המצלמה הדיגיטלית שלי בפולארויד

- למכור את האוטו ולקנות אופני כביש במקום

- למכור את האופני כביש ולקנות חד-אופן

- לקנות רק טי-שירטים אורגניים ומתכלים

- להתקלח פעם בשבוע כדי לחסוך מים לכדה"א

- לעשות מנוי שנתי לבריכה, כדי שאוכל לא להתקלח בכלל ולחסוך עוד יותר מים

- למכור את כל הבגדים שלי לחנות יד-שניה כי יותר מדי אנשים לובשים עכשיו אותו דבר

- לסיים את התסריט שהתחלתי לכתוב

- לעבור לעיר קטנה יותר. העיר שלי מיצתה את עצמה.

ולסיום, שיר לשנה החדשה:

// ליאור פרנקל

זאטוטים בפייסבוק

$
0
0

רבע לפני צהריים. אתה במשרד מול המחשב. הרעב מתחיל לשקוע, והמוח שלך מרגיש מטוגן-קלות, מוגש על מצע של עייפות. הגיע הזמן לבדוק מה חדש בפייסבוק. אתה יודע שאין שם חדש באמת, אבל זה עדיף על אתר חדשות שמתאר מלחמה מתקרבת באיראן. תמיד יש סיכוי לאיזו פיסת רכילות עסיסית, או מם משעשע.

ה-News Feed של פייסבוק הוא פרסונאלי. פייסבוק מנסה לנחש מה הטעם שלך כדי לקבוע מה תראה שם – מי מהחברים שלך, מה מהשטויות שעוברות להם בראש, היו-טיובים שהם שיתפו והתמונות שלהם. תמונות מהמסיבה האחרונה, מחוף הים, מתאילנד, תמונות במשרד, על האופניים, מתחת לאופניים, חתולים מצחיקים, כלבים אבודים ואוגרים שמחפשים משמעות. אה, כן, ותמונות של תינוקות.


כשלאחותך נולד תינוק  ואתה הופך לדוד טרי – זה מרגש. אבל בואו נודה על האמת – אתה לא באמת רוצה לראות את כל האחיינים של כל החברים שלך בתוך ומחוץ לבריכה, אוכלים במבה ומקיאים עמבה. אם אתה קצת יותר מבוגר, יש גם את התינוקות של החברים שהתחתנו, ובקיצור – הניוזפיד נהפך לבייבי-בום.

לכן, כשיצא לא מזמן תוסף לדפדפן שנקרא – unbaby.me – היו עליו הרבה קופצים. התוסף עושה את הדבר הבא – הוא מזהה תמונות של תינוקות בניוז-פיד שלך, ומחליף אותן בתמונות של חתולים מצחיקים, סלבז, ממים או וואטאבר שתחפוץ. חסל סדר גן-מרים.

רוצה להסיר את התמונה שלי, אה? חכה חכה שאני אגדל!

אוקיי, אם את/ה הורה טרי, בטח ממש נעלבת. לא רוצים לראות את התינוק שלי? בעיה שלכם! אל תהיו חברים שלי בפייסבוק!

וזה בדיוק מה שעבר בראש לשרה פרז – כותבת יומית בבלוג הסטארטאפים הנחשב בעולם – טק-קראנצ'. בכתבה זועמת שכותרתה "!Unbaby.me? Unfriend.me Instead" – היא מתריסה נגד אלו שרוצים לחסום את התמונות של הזאטוטים, ואומרת שהיו צריכים לעשות "unfriend" בפייסבוק להורים הצעירים. היא גם מפנה אצבע מאשימה כלפי פייסבוק: האלגוריתם שלהם שמנחש מה מעניין אותך לא עובד כמו שצריך – אחרת לא היית רואה כל כך הרבה תינוקות. היא מסיימת בכעס: "עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבוד על אפליקציה שתחסום את התמונות של חיות המחמד המשמימות שלכם".

אמריקאים לוקחים דברים ברצינות, גם כשמדובר במוצר שהוא חצי-בדיחה. התגובות על הכתבה של שרה פרז הוציאו כל אלמנט קומי מהסיפור – אחת כותבת שם שהתוסף הזה ממש חשוב למי שהתינוק שלו נפטר בלידתו (!) ולא רוצה לראות תמונות של תינוקות בפייסבוק; אחר כותב שזה מצוין לזוגות שקשה להם להביא ילדים לעולם; אחרים קוראים לשרה בכיינית, והורים צעירים יוצאים מאידך להגנתה. לקחו את זה קשה.

להוציא מוצר לאינטרנט זו לא משימה קלה. אתר תוכן, אפליקציה או תוסף לדפדפן – לא הופכים מצליחים בן לילה – אפילו אם יש לך רעיון שרבים יחשקו בו, נגיד, חוסם-תינוקות-בניוזפיד. אתה עדיין צריך שישמעו עליו, שינסו אותו, שיבינו מה הוא עושה.

אמריקאי אחד אמר פעם: "אין דבר כזה פרסום רע". שרה פרז – ביודעין או שלא – ייצרה פרסום ויראלי לתוסף הדפדפן המדובר, תוך שהיא מסבירה בדיוק מה הוא עושה, ולמי – בפוטנציאל – הוא מתאים. פרסום שכל מוצר ישמח לקבל, באתר תוכן פופולרי, שמכוון לקהל היעד שלו.

כצפוי, התוסף קפץ לראש הרשימה בחנות התוספים של כרום, והמפתחים שלו חייכו לעצמם בסיפוק.

הורדתי את התוסף כדי לנסות אותו בעצמי. האמת? לא ממש עובד… טוב, לפחות למדתי שיעור ביחסי ציבור. חוצמזה, מי אמר שתינוקות לא יודעים להיות מגניבים:

// ליאור פרנקל

בייצים גדולות בסל אחד

$
0
0

במשך שנים הכניסו לך לראש חוקים שאמורים לעזור לך לעבור את החיים האלה – איך להישמר, איך להיזהר, איך לא ליפול. אמרו לך "אל תרקוד על שתי חתונות", "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" ו"אל תשים את כל הביצים בסל אחד".
חלק גדול מהתהליך הפסיכולוגי שעובר על מי שפותח סטארטאפ, הוא לגרד את השטויות האלו מהמוח שלו.
סיכוי גבוה שתסיים את הריקוד-חתונות הזה מרוח בביצים ועוגה, עם רגליים שבורות, כשמאה איש סביבך צוחקים "אמרתי לו שזה לא יעבוד"; אבל יש סיכוי קטנטן שתעשה משהו מדהים, ועל זה אתה חי.

אחרי שסיפרנו איך נולדה אינסטאגרם, ולמה התזמון שלה היה כל כך טוב, ננסה להבין מה ההבדל בינה לבין אפליקציה דומה לכאורה, שנקראת "היפסטאמאטיק"; ואיך הראשונה גנבה את הבכורה לאחותה הגדולה.

הנה החוויות של אמריקאי עם ההיפסטאמאטיק שלו מסן פרנסיסקו, 2010:

היפסטאמאטיק יצאה כמה חודשים לפני אינסטאגרם, והיא זו שהביאה את גאונות הפילטרים לצילום באייפון. האפליקציה – מושפעת גם היא מטרנד הלומוגרפיה - נקראה על שם מצלמת צעצוע שהומצאה ב-1982 ע"י שני אחים, מעצבים גרפיים, שנהרגו בטראגיות לפני שהספיקו לייצר אותה באופן מסחרי.

מצלמת ההיפסטאמאטיק המקורית מ-1982.

האפליקציה עולה $1.99 וכוללת פילטרים בסיסיים, ואפשר לרכוש פילטרים נוספים, כך שהמשתמש הממוצע מבזבז עליה כ-8 דולר. בנובמבר 2010 היו לאפליקציה כבר 1.5 מיליון הורדות. ב-2011 היא מדווחת על יותר מעשרה מיליון דולר הכנסות. באותו הזמן, ההכנסות של אינסטאגרם – $0.00.

נקפוץ להווה – באוגוסט 2012, היפסטאמאטיק מפטרת את כל העובדים למעט חמישה, למרות שהיא עדיין בתוך רשימת 100 האפליקציות בתשלום הנמכרות ביותר בחנות של אפל. אינסטאגרם, לעומתה, סופרת את הדולרים שקיבלה מעסקת פייסבוק ועסוקה בשילוב האפליקציה שלה עם הרשת החברתית המצליחה בעולם.

מה? איך?!

העובדות היבשות אמורות להטריד כל מי שמבין קצת בכלכלה.

היפסטאמאטיק הבינה שיש לה ג'וקר מטורף – הפילטרים הסקסיים –  עליו אפשר לגבות מחיר לא גבוה לחובבי לומוגרפיה. היא גם הבינה שהמשתמשים ירצו להשוויץ בתמונות היפות, ולכן מתוך האפליקציה מאד נוח לשתף את התמונות לפייסבוק, לטוויטר, לפליקר וכו'.

אבל אינסטאגרם עשתה מעשה הרבה יותר אמיץ. בעולם בו היו מספר זעום של רשתות חברתיות שהצליחו, ולעומתן, מאות רשתות חברתיות שלא מתרוממות, היא החליטה ללכת על כל הקופה ולהקים רשת חברתית חדשה. כנגד כל הסיכויים, היא מיצבה את עצמה קודם כל כרשת חברתית, אחר כך כאפליקציית צילום.
וזהו הימור ענק. מה אם אנשים לא ירצו להצטרף לרשת החברתית החדשה? מה אם לא יהיה אחרי מי לעקוב? מה אם התמונות הראשונות יהיו משעממות? הרבה יותר "בטוח" לעשות כמו היפסטאמטיק, להוסיף כפתור "שתף לפייסבוק או טוויטר" ולהימנע מדילמת הביצה והתרנגולת של הסטארטאפ החברתי (עוד על הדילמה הזו, בפוסטים עתידיים).

זהו שינוי תפיסה שמבין את המהות הנרקסיסטית של דור ה-Y: אין ערך לתמונה, אם אי אפשר לשתף אותה עם אחרים. מושג הנוסטלגיה השתנה – לא צריך להביט בתמונות מלפני עשר שנים כדי להרגיש משהו, מספיק בתמונות מלפני עשר שעות, או עשר דקות.

וכגודל ההימור, גודל ההצלחה. אינסטאגרם המציאה עולם חדש, בו החיים החברתיים מצולמים דרך הפילטרים. האנשים נראים סקסיים יותר, האוכל נראה טעים יותר, הנופים נראים כאילו אתה תמיד בחופש. אין ספק שזו הרשת החברתית ה"יפה" ביותר על פני האפסטור.

במרץ 2012 היפסטאמאטיק מוסיפה למשתמשים שלה את האפשרות להעלות את התמונות שלהם לרשת האינסטאגרם. ועל זה אומרים האמריקאים: "If you can't beat them, join them".

לסיום, בואו נציץ לראות מה עושה המתחרה החדשה – Insta-ham

// ליאור פרנקל

תור בכניסה למועדון

$
0
0

זהו פוסט רביעי בסדרה המנתחת את הסיבות והמהלכים שהובילו לרכישתה של אינסטגרם על ידי פייסבוק, בשווי מטורף (לכאורה) של מיליארד דולר.
מתקציר הפרקים הקודמים: קווין סיסטרום מגייס חצי מיליון דולר כדי לעבוד על אפליקציית צ'ק-אין מרובת פיצ'רים, אך במהרה עושה פיבוט, ומשאיר רק את היכולת לשתף תמונות; אינסטגרם יוצאת לשוק בתזמון מעולה, עם אייפון 4 שלו מצלמה איכותית מספיק, ומתלבש כמו כפפה על טרנד הלומוגרפיה; היפסטאמאטיק, המתחרה הגדולה של אינסטגרם, מרוויחה הרבה כסף, אך מכיוון שהיא אפליקציית תמונות, ולא רשת חברתית, היא מפסידה את הכתר.

בפוסט הזה נעסוק בתופעה שחוזרת אצל כל הרשתות החברתיות שהצליחו. אבל לפני כן, בואו נראה את זה:

הסצנה הזו היא מהסרט "הרשת החברתית" שמנסה לתאר את סיפור ההצלחה של פייסבוק. כאן, ידידנו מארק הצעיר משחק אותה האקר, ושואב נתונים על תלמידות מהממכללות והאוניברסיטאות שהוא מצליח לפרוץ אליהן. אם אתם לא האקרים בעצמכם, הדיבור שלו כנראה נשמע לכם כמו סינית עתיקה; אבל דבר אחד ברור – הוא עובר קולג', קולג', ושואב נתונים על התלמידים שם. בשביל מה? "We're ranking girls" אומר מלך הפייסבוק, אחרי שבאותו הערב הדייט שלו זרקה אותו, והוא מחפש נקמה במין הנשי. מארק מכין אתר לדירוג סטודנטיות.

אבל אתר דירוג הבחורות, הופך ב-2004 להיות לרשת חברתית. כך נראתה הגרסא הראשונה של TheFacebook: האתר מתפשט במהירות בין הסטודנטים, רק שאם לרוע מזלך אתה לא לומד באחד הקולג'ים שהמערכת תומכת בהם, אתה לא יכול להצטרף.

TheFacebook המקורי

להלן תופעת "תור בכניסה למועדון". מחוץ למועדון יש תור, והמארחות מכניסות רק את מי שבקבוצה האקסלוסיבית. מי שבפנים מרגיש את האגו שלו מתנפח, ומי שבחוץ רק מחכה גם להיות אקסלוסיבי. הקהל מתדפק על שעריי הפייסבוק.

ב-2005 פייסבוק פותח שעריו גם לתיכוניסטים, ועד סוף 2006 הוא נפתח לאחד האדם. חוקר המדיה החברתית של יאהו צפה אז שהדבר יהווה בעייה למשתמשי פייסבוק. אבל היום, עם 900 מיליון משתמשים ברור שהוא טעה בגדול.

מארקי והחברים המטה פייסבוק (צילום: mark zuckerberg's facebook page)

רגע, מה קורה כשכולם מוזמנים למועדון האקסלוסיבי? בחוץ אין יותר תור, ואף אחד לא מרגיש מיוחד. פייסבוק פתוח לכולם, וההרגשה היא שהמורה שלך, אחותך, השכן מלמטה, והחברים מהתיכון – כולם פה. אם כך, המהלך הטבעי אצל אוהבי ההייפ יהיה למצוא את המקום האקסלוסיבי הבא. וממש כמו בחיי הלילה, הם מנסים עוד ועוד פלטפורמות, עד שמצטבר במקום מסוים מומנטום, ומועדון חדש נוצר.

המקום הזה היה האינסטגרם.

ראשית, במשך שנתיים הוא היה זמין רק לבעלי האייפון, שאוהבים לסווג את עצמם כמי שנמשך לעיצוב יפה וממשק פשוט, ואלו שבעצם גרמו למהפכת הסמארטפונים. שנית, הראשונים שהגיעו לשם היו ההיפסטרים וחובבי הלומוגרפיה, שהם בהגדרה מחפשי הייפ. שלישית, והכי חשוב – האינסטגרם מתוקף האופי הפילטרי של התמונות בו, יוצר עולם חדש. עולם מקביל, בו קורות אותן ההתרחשויות החברתיות שאנחנו מכירים מהפייסבוק או מהטוויטר, הן רק מסופרות בתמונות במקום בטקסט, והתמונות האלה פשוט נראות הרבה יותר טוב. עולם חדש, אווירה חדשה – אחלה מועדון.

אז מי שעבר את שער המועדון הזה והצטרף, מרגיש שהוא במסיבה מדהימה. הילדים נשארו בחוץ, משחקים להם בפייסבוק, ואנחנו כאן "המגניבים" בונים לנו את העולם החדש.

אינסוף אנשים שואלים את עצמם כל יום, איך אפשר להתחקות אחרי ההצלחה האינסטגרמית. הבעיה היא, שאין דרך מלאכותית לייצר "תור בכניסה למועדון". הדבר היחיד הוא לנסות לעשות את המוצר הכי מדהים בעולם, ולקוות שכולם ירצו לבוא לרקוד אצלך ברחבה.

רק נציין שאינסטגרם בעצמם כמעט הרסו את אפקט "התור בכניסה למועדון" כשהם פתחו את האפליקציה שלהם לאנדרואיד – הרבה משתמשי אייפון הכריזו אז שהם יעזבו את הרשת. אבל כמו שקרה בפייסבוק – המשתמשים כבר מכורים, והזהות החברתית כבר מושקעת מדי מכדי לוותר בקלות. עכשיו, נותר לגלות מהו המועדון האקסלוסיבי הבא…

// ליאור פרנקל

Viewing all 118 articles
Browse latest View live